יום ג כ' בתמוז
08:45
פרשת מטות
א. "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה"
נבוא לפרש בס"ד דמצינו שברא הקב"ה באדם שני מקומות למשכן השכל והבינה והם המוח והלב, אך לדבור ברא לו מקום אחד שהוא הפה, והניחו באמצע בין המוח ובין הלב, ללמדך שהאדם קודם שיוציא הדבור מפיו ישגיח וידקדק עליו בשכל שבמוחו אם זה הדבור ראוי להוציאו מפיו ואם הוא יש לו יכולת לקיים את הדבור הזה, ואז יוציא הדבור מפיו כשיראה שהוא ראוי להוציאו ויש לו יכולת לקיימו, ואחר שהוציאו מפיו לא יעשה הסח הדעת ממנו אלא ישגיח עליו בבינה אשר בלבו להביאו לידי קיום שיקיימנו בפועל; ולכך ברא מקום לבינה תחת מקום הפה והוא הלב שעומד בגוף אחר הפה, ולפי זה הנדר שיוציא האדם מפיו צריך שיהיה לו התחלה מן המוח, שהוא עומד למעלה מן הפה שישכיל עליו בשכל שבמוחו אם יש לו יכולת לקיימו ואז אח"כ יוציא הנדר בדבור שבפיו, מה שאין כן אם התחלת הנדר תהיה מן הדבור דוקא בלתי שיקדים להביאו בשכל ומחשבה שבמוחו, הנה זה אפשר שיידור דבר שאי אפשר לקיימו והיה בו חטא. 

וזה שכתוב "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה" וכו' הנה זה הנדר או האיסר לא יחל דברו, לא יהיה לו התחלה מן הדבור שבפה אלא צריך שתהיה לו התחלה מן השכל שהוא עומד במוח שהוא למעלה מן הדבור, ואז זה בטוח ככל היוצא מפיו יעשה מאחר שעושה הבחנה תחלה על הנדר או האיסר בשכלו ואז יראה אם לא יוכל לקיים - ימנע ולא ידור או ישבע או יאסור דבר

אחר נבוא לפרש בס"ד ואקדים תחלה לפרש בס"ד הפסוק "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" דיש לשאול והלא כל אדם שפתיו פתוחים, והמשורר ע"ה בעצמו בעת שאמר דברים אלו שפתיו פתוחים ומוציא בהם הדברים האלה, ואם כן מאי מבקש מאת ה' שיפתח שפתיו? ופרשתי בס"ד הכונה שיש אדם שואל צרכיו בפיו תחנה ואח"כ נותן לו הקב"ה בקשתו מן השמים, ויש שאינו צריך לשאל בפיו אלא מתקיים בו מה שאמר הכתוב "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" שעושה לו הקב"ה צרכיו קודם שישאל ויבקש עליהם, וההפרש שיש בין זה לזה הוא דאותו שצריך לשאל תחלה, הנה הוא יושב ומצפה אחר תפלתו אמתי תגיע לו בקשתו אך הבנאדם אינו מצטער לצפות, כי קודם שיתעורר נשאל על צרכיו כבר ניתן לו כל הצריך לו, גם עוד ההפרש שזה שהוא צריך לשאל על צרכיו, הנה פתיחת פיו ושפתיו בדבר התפלה והשאלה היא תהיה מעצמו שהוא פותח שפתיו לשאל כדי להשיג בקשתו בצרכיו, אך הבנאדם הוא אינו פותח פיו ושפתיו נשאל, כי הקב"ה נותן לו קודם שישאל ורק הוא אחר שיתן לו הקב"ה צרכיו הוא פותח פיו ושפתיו להודות להשי"ת על השפע והטובה שנתן לו, על כן פתיחת שפתיו תתייחס להשי"ת שהוא סיבב פתיחה זו על ידי שהקדים לתת לו הטוב אשר הוא מוכרח עתה להודות להשי"ת עליו.

ועל זה שאל דוד המלך ע"ה "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח" פירוש תתנהג עמי כאותם צדיקים שתתן להם צרכיהם קודם שישאלו בפיהם שאז אין אני פותח שפתי מעצמי אלא פתיחת שפתי תהיה מתייחסת אליך, דהיינו ע"י שאתה מקדים לתת לי צרכי אז שפתי נפתחים לשבח ולהודות לך כי פי יגיד תהלתיך בלבד על הטובה שנתת לי, ואין צריך פי להגיד בקשה ושאלה בעבור צרכי כי זה אתה הקדמת לתתם

ידוע שהקב"ה מדתו מדה כנגד מדה, ולכן לא יזכה האדם שיהיה נכבד לפני הקב"ה שלא יצטרך לבקש צרכיו בפיו שאז הוא צריך להצטער בתוחלת שיהיה מצפה אחר תפלתו - אמתי יגיע לו הדבר אשר בקש, אלא אם כן הוא מכבד הדיבור של פיו שאינו מוציא מפיו דבר לבטלה שלא יביאנו לידי קיום, אלא נזהר לקיים כל מוצא שפתיו, הנה זה דוקא זוכה להתכבד בפיו ושפתיו בכבוד הנזכר שלא יצטרך לשאל בפיו כלום ולא יצטרך לצפות על בקשתו, אלא טרם שישאל יתן לו הקב"ה צרכיו.

וזה שאמר "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", רוצה-לומר אם ירצה להיות מאותם הגדולים שלא יצטרך להיות מצפה על דברו בתפלה ובקשה, ד"יַחֵל" הוא לשון צפוי, הנה הוא צריך להזהר תמיד בכל היוצא מפיו יעשה ואז מדה כנגד מדה יכבדהו הקב"ה בדבר זה שלא יצטרך לצפות על דברו שמבקש בו צרכיו, כי קודם שידבר יתן לו הקב"ה כל צרכו. (בן איש חי)
ב. "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה'"
פרשת מטות נפתחת בחוקי הנדרים אותם מנחיל משה-רבנו לראשי מטות בני-ישראל, ארבע-עשרה פעמים מופיעה המילה "נדר" על הטיותיה השונות בפרשה והחוקים מפורטים כיצד יש לנהוג בכל מקרה ומקרה של נדירת נדר, ובכך מבהיר עבורם את חשיבות ועוצמת הנדר אשר נושא האדם בפיו. ונשאלת השאלה מה החשיבות שנזקקה התורה לשישה-עשר פסוקים בנושא דיבור והבטחה שמעלה האדם בהבל פיו?

בספר בראשית פרק כח פסוק כ מוצאים אנו את יעקב-אבינו נודר נדר: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר"; מבקש בקשה: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי"; ומבטיח תמורה: "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"; ושלושה פרקים לאחר מכן, בפרק לא פסוק ג, מוצאים אנו כי בקשתו נשמעה ונענתה: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".

ובפרק יז מצינו: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" אומר ה' לאברהם-אבינו - אמר 'התהלך' ולא 'הולך', משום שההולך - למטרה מסויימת הוא הולך, יש לו רצון ונטיה להגיע למקום כלשהו, בעת שה'מתהלך' אין בו רצון וכוונה להוסיף לעצמו משהו בקצה הדרך, אלא מסתפק הוא בקרבתו אל השם. ועוד אמר קהלת "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט) שהאדם כמו קו ישר המתחבר אל בוראו, וזאת דרכו ללכת בה, ולא יצייר בעיני רוחו רצונות העולם ודברי הבל, "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, יא) אלא התהלך לפני והיה תמים. שכאשר עוסק האדם בדברי העולם נוטה הוא מדרך הישר ומתחיל לצייר בדמיונו את רצונותיו, וסוטה הוא ימין ושמאל, בין היו אלו מאווים אליהם הוא מתאווה ובין היו אלו רצונותיו לשפר מעמדו או להוציאו מבור אליו נקלע, ואינו הולך בקו-הישר ומבקש רצונותיו שיתקיימו. וכי יש בכוחו של האדם לשנות דרכו בעולם בהבל פיו?

ונחזור אל פתיחת ספר בראשית, וכיצד נברא העולם, האם בפעולה מן הפעולות או שמא בעבודה כלשהי? "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם", "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד... וַיְהִי-כֵן" וכד'; האלוהים אומר 'יהי אור' ויהי אור, ובאמרתו היה העולם. ומה לו לאדם שחשיבות דיבורו ואוויר פיו תשאנה תוצאות כאילו קנה יכולות אלוהיו? ועל כך כבר אמרו חכמינו: "מה הקב"ה נקרא רחום - אף אתה היה רחום; הקב"ה נקרא חנון - אף אתה היה חנון; הקב"ה נקרא צדיק - אף אתה היה צדיק; הקב"ה נקרא חסיד - אף אתה היה חסיד".

באה התורה בפרשת מטות ומלמדת אותנו את כוחם של הנדר והדיבור, ומפרטת את חומרתם למען יזהרו באשר הם נודרים ומבקשים לעצמם, שלכל דיבור יש מחיר. שהרי דרכו של האדם בקו ישר היא "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר", אם יואיל ללכת בדרך זו והיה אלוהיו עמו, אך לאדם "חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" ורצונותיו כולם בדברי הבל העולם, ובכל זאת נתן לו הקב"ה אפשרות לשנות דרכו, ואף בדרך מופלאה, ביכולת הדיבור בלבד. על כן ישים האדם לב לכוחות לשונו, יחשוב היטב ויעשה בהם דברים ראויים, ויזהר הוא מאלה אשר אינם מודעים ומדברים דברי בלע כלאחר-יד "נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה" (תהילים נז, ה). שידע האדם כי בכוחות וביכולות הבל פיו לשנות וליצור מציאות חדשה, ולא כדרכם של אלה החושבים שהדיבור מה-הוא ואינם מקפידים בלשונם. ולכך כתב הרמב"ן באגרתו: "וְטַהֵר רָעֲיוֹנֶיך וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֵנוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כֹּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכֹל דָּבָר וְדָבָר וְלֹא תֶּחְטָא וּבַזֶּה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמֵחַשָּׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים". (ש"ש)
ג. "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" לא', ח'
יש להבין, איזה תועלת תצמח לנו מכך שנדע  שהרגו את בלעם? דבר נוסף יש לשאול: מדוע באמת נהרג במיתה משונה וקשה  כזו, האם לא היה ראוי שתתגשם משאלתו שביקש "ותהי אחריתי כמוהו" לאחר שזכה ובירך את ישראל? כדי להבין הדברים דבר דבור על אופניו, נקדים לכך משל: מעשה באיש אחד בור ועם הארץ, אשר לא שיג ולא שיח לו עם כל דבר שבקדושה, מימיו לא הלך לבית–הכנסת, ואם כבר הלך- הגיע כאשר אחזו הקהל באמצע התפילה. לימים נשא אותו אדם אשה משכלת על דבר ה', ממדינה אחרת, וילך לגור בארצה. בשבת הראשונה לשהותו בארצה של אשתו החליט בדעתו שראיו לו להשכים וללכת לבית- הכנסת, לכבוד השבת הראשונה שבה הוא שוהה בעיר ההיא. הלך האיש לבית-הכנסת והגיע כאשר התחילו הקהל לומר הפסוקים "ה' מלך" וגו', וכמנהג בני ספרד - קמו כל הציבור על רגליהם כשאמרו תיבות אלו, הביט האיש סביבותיו כמנסה להבין על מה ולמה קמו כל העם על רגליו, ולא מצא שום סיבה הנראית לעין, הסיק אותו עם הארץ בליבו: אין זאת אלא שלכבודי קמו, מכירים הם בערכי והחליטו לחלוק לי כבוד. מדושן עונג פסע לו האיש מעדנות עד לכותל המזרח, והתיישב לו ב... בכסאו של רב העיר, כיאה לאדם מכובד שכמותו. והנה אך התיישב לו על הכסא, גמרו הקהל לומר את פסוקי "ה' מלך" והתיישבו גם הם איש במקומו. אם עד עכשיו היה איזשהו ספק בליבו של האיש אם באמת קמו הקהל לכבודו,כעת הוא-כבר היה בטוח בכך, הלא כל הקהל קמו כשהוא נכנס והתיישבו כאשר ישב על כסאו, לא תתכן סיבה אחרת לקימתם ולשבתם אלא לכבודי- חשב האיש. לא עברו אלא רגעים מועטים ורב העיר נכנס לבית הכנסת, מיד ניגש השמש לאותו יהודי  ואמר לו שימחל בבקשה ויפנה את כס הרב, סר וזועף קם האיש מהכסא המכובד והלך אחר השמש, השמש הוביל אותו אל המקום המתאים לו,אי שם בירכתיים. הביט אותו אדם סביבותיו וראה כיצד רב העיר נכנס לבית הכנסת, והנה, לרב לא חלקו כבוד כל-כך גדול כמו שחלקו לו, כאשר הוא נכנס לבית הכנסת  קמו כל הקהל כאיש אחד על רגליו ואילו לרב- קמו רק האנשים שהרב עמד בסמוך אליהם, את חרונו של אותו  האיש לא ניתן לתאר במילים, כיצד זה העיז אותו שמש עז פנים להתחצף אליו כל –כך, והלא בעיני כל בני המקום הוא גדול בהרבה מהרב, וכיצד זה את הרב מושיב השמש בכותל המזרחי ואותו בסוף מערב. חזר האיש לביתו וסיפר לאשתו את כל אשר קרהו, איך שכל הקהל יצא מגדרו לכבד אותו ואיך השמש זלזל בו לעיני כל מעריציו, הוא כבר שקל לצוות ל'קהל עדתו' לפטר את השמש ממשרתו... אשתו שפיקחית היתה, שאלתו בחכמה: כאשר השמש הוביל אותך לכותל מערב, האם גם אז קמו כל הקהל על רגליו לכבודך? חשב האיש קמעה וענה לה: אכן, לא קמו, אינני מבין מדוע באמת, מה ההבדל בין כניסתי לבית הכנסת להליכתי לכותל מערב? אז אמרה לו האשה, אין זאת אלא שלא לכבודך קמו כל הקהל שנכנסת, אלא שבסדר התפילה אחזו בפסוקי "ה' מלך" והיו צריכים לעמוד, ועד שהגעת למקומך סיימו הפסוקים ולכן חזרו והתיישבו, אכן סיכמה האשה את דבריה- הוכיח סופך על תחילתך,שלא לכבודך קמו אלא לכבוד  התפילה.

כך גם נפרש בעיינינו, בלעם סבור היה שחשוב הוא כמשה רבינו עליו השלום- על משה נכתבו פרשות בתורה, וגם על בלעם נכתבה פרשת "מה טובו אהליך יעקב",אך התורה סתרה את טענתו בגלותה באיזה דרך בזויה נהרג בלעם, ואף ברכותיו על עצמו לא התקימו, שהוא איחל לעצמו שיהא אחריתו כאחרית ישראל, אך למעשה ישראל- עושה חיל ואילו את בלעם הרגו לפי חרב. ובכך כאמור, הוכיח סופו של בלעם  על תחילתו, שלא לכבודו הניחו לו פרשה שלימה בתורה, אלא לכבודם של ישראל, לומר שגם נביאי אומות העולם מודים בעוצם הכבוד והמעלות שינחלו ישראל באחרית הימים. (משל ונמשל)
א. "מי שייטיב לדבר יוכל להיטיב לשתוק"
ב. "סימן יפה באדם שהוא בישן"
ג. "יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה"