יום ד כ"ב בחשון
09:06
פרשת וילך
א. "וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ"
"וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת"; ידוע כי השכינה הולכת עם האדם בכל מקום ומקום, אולם מבואר בספרים כי אין בזה מידה שווה; מי שזוכה – עומדת השכינה כנגדו, וכשהוא מסתכל בפניו הרי בעצם הוא מסתכל על השכינה, ומי שאינו זוכה – הולכת השכינה מאחוריו, כדי שלא יביט בשכינה היות ואין הוא ראוי ומוכשר לכך. עניין זה שהשכינה הולכת עם ישראל כבר מפורש בתורה: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם" (שמות יד, יט). אך אנו מבחינים בשתי דרגות של הליכת השכינה: 'לפני מחנה ישראל' – כל זמן שהיו צדיקים, 'וילך מאחריהם' – משחטאו ישראל ואמרו "המבלי אין קברים במדבר". מאותה שעה לא היו ראויים שוב להסתכל בשכינה. כך גם מצינו אצל שאול המלך ע"ה, שלאחר שחטא אמר הקב"ה (שמואל-א טו, יא) "כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי", שכבר אין לו זכות להסתכל בשכינה. בספרי המקובלים כתבו על-פי הזוהר, שהתנאי הראשוני להגיע למדרגת ההסתכלות בפני השכינה, הוא הברית החתום בבשרנו.

מי שאינו מהול אינו זוכה ללכת אחרי השכינה, באופן שהשכינה תלך לפניו. כאשר הקב"ה מצווה את אברהם אבינו ע"ה לכרות עמו ברית מילה, נאמר לו (בראשית יז, א): "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" – כל עוד שלא נימול, הרי השכינה עומדת מאחורי אברהם, ואברהם הולך לפניה, אולם אחר שיתקיים בעצמו "והיה תמים" על ידי מצוות המילה, אז יזכה שהשכינה תהלך לפניו ואילו גבי נח שהיה מהול אבל לא בשלמות ('מל ולא פרע'), הוא התהלך עם השם באופן שווה, כפי שנאמר (שם ו, ט): "את האלוקים התהלך נח" – השכינה לא הלכה לפניו שהרי עדיין לא פרע כהלכה, אולם השכינה גם לא הלכה מאחריו, שבכל זאת מל את עצמו, אלא היה זה סוג מהלך בבחינת 'שווה בשווה'.

גדולה היא מצוות המילה לזכות לדבקות עם הקב"ה, ובזכותה תהלך השכינה הקדושה לפנינו; "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" (שיר-השירים א, ד), נמשכים אנו ללכת אחרי השכינה, שהרי "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" וכבר קיימנו מצוות המילה, ונכנסנו כולנו לקדושה הגבוהה. ("חדריו" נוטריקון חדר-ו. אות ו' רומזת למידת ה"יסוד" שהיא הספירה השישית, ומצוות המילה היא תיקון היסוד, שהיא מידת הקדושה) ובכל הדורות, כשאנו נוכחים בכריתת הברית בין ישראל והקב"ה ע"י מצוות מילה, ישנה שמחה גדולה כהמשך הפסוק הנ"ל – "נגילה ונשמחה בך", ושמחה זו מתבטאת בסעודת מלכים של משתה ושמחה – "נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן", ואין לך גילוי של טוהר לב ישראל יותר משמחה זו על אהבת ה' וישראל. הפסוק שלפנינו נותן לנו פתח להבין את הזכות הגדולה בהליכת השכינה לפנינו – כך אנו בטוחים בכוחה להכניע את שונאינו, שונאי ישראל: "וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ", השכינה מהלכת לפניך ועל ידי כך תזכה כי "הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ", ובסגולה זו תישמר מכל אויבי הגוף והנפש, שגם היצר הרע ייכנע לפניך – "לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת". (מלאך הברית)
ב. "הקהל את העם האנשים והנשים והטף..." לא, יב
"אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (חגיגה ג.) לכאורה, לא מובן מדוע באמת יקבלו ההורים שכר על הבאת ילדיהם למעמד ההקהל. אם אכן אין שום תועלת בהבאת הילדים, לא ללמוד ולא לשמוע, אם כן מדוע יקחו שכר עבור הבאתם, בה בשעה שלא תצמח מזה שום תועלת. ואם אכן ישנה איזו שהיא תועלת למה לא גילו לנו זאת חז"ל. אלא, בוודאי יש תועלת בדבר, אך זו איננה תועלת מיידית. מדובר רק ב'השקעה' מצד האבא, אשר מדריך ומרגיל את בנו לאהוב את התורה, ולכן ראוי הוא לקבלת שכר לאחר שההשקעה והמאמץ יניבו פירות טובים, והילד אכן יגדל וירצה להשתתף בכל התקהלות של תורה.ברור שהשכר על  כך ייזקף לזכותם של ההורים,על מה שהם השקיעו בעוד הילד קטן ורך- "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב'ו). נמצא שעל אף שאין שום תועלת מביאתם של הטף- שהרי אינם מבינים כלום-עם כל זה יש תועלת למביאיהם כשבעתיד הילדים יגדלו בדרך התורה ויקבלו על זה שכר. בדומה לזה פירש "בעל "אהל יעקב" את הפסוק "והביטו אחרי משה (שמות לג,ח) שפירשו חכמים (שמו"ר נא, ו) "ומה היו אומרים: אשרי יולדתו של זה". ויש לדקדק שהרי מפשטות הכתוב משמע שהביטו עליו בגנאי, ואילו לפירושם של חז"ל הרי הם שיבחו אותו. אך כוונתם של בני ישראל היתה, שמעלתו הגדולה של משה רבנו ע"ה נבעה מצד 'יולדתו', אשר אימו הצדקנית גידלה אותו מנעוריו בדרך ישרה, ועיקר הפאר והשבח בצדקותו של משה נזקפת אך ורק לזכותה. מכאן אנו למדים עד כמה ניכרת השקעת ההורים בחינוך הילדים,כאשר השכר מובטח להם בעתיד,עת יגיע הזמן אשר הילד הפנים את החינוך בקרבו, ונהייה מורגל באהבת השי"ת ותורתו. עוד יש לפרש:כשכל אבא מביא את ילדיו בהיקהל העם לשמוע דברי תורה, אין ספק כי הדבר כרוך בטרחה ובקושי, כשבנוסף על הדוחק הרב שיש ממילא בין הציבור, צריך כל אבא להחזיק את בנו על גופו, ולהידחק עוד יותר בעת לימוד התורה. וכבר קבעו חז"ל: "אגרא דכלה- דוחקא" (ברכות ו.) השכר להתאספות העם בבתי המדרשות, הוא על הדוחק והצפיפות בנוסף לכך, ידוע הכלל "לפום צערא-אגרא" (אבות ה,ג), ככל שהצער יותר גדול, כך גדל השכר. אם כן, הבאת הבנים המצטרפים עם האבא, גורמת במישרין לתת להם שכר נוסף- 'ליתן שכר למביאיהן' (בן איש חי)
ג. וַיֵּלֶךְ
ו = ששה ימי חול בין ר”ה ליום הכיפורים
י = עשרת ימי תשובה
ל = שלשים יום של אלול
ך = עשרים יום מראש השנה עד הושע”ר בחודש תשרי. (כסא רחמים)
ד. “ואנוכי הסתר אסתיר פני”
עם התקרבותם של ימי משה למות הורה לו ה’ לקרוא ליהושע ולהתיצב יחדיו באוהל מועד, שם נראה אליו ה’ בעמוד ענן ובישר לו את אחת הבשורות הקשות ביותר, ואולי הקשה ביותר, שמצויה במקרא. ה’ אומר: הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבנו, ועזבני, והפר את בריתי אשר כרתי איתו, וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין א-לוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. (חז"ל)
א. "כמה מגנה הוא האיש הדורש כבוד מאחרים על הטובות שהוא עושה לעצמו"
ב. "אין שום דבר בשכל, שלא יהיה תחלה בחוש"
ג. "הידידות היא המתנה היותר טובה לאדם"