"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי"


נתרעם בלק על הברכה, לפי שהגם שאמר לו בלעם "הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" הבין שהכונה היא לענין שאם לא יסכים ה' עליו לקלל לא יקלל - אבל הברכה שב ואל תעשה היא ולא יברך;


והגם שאמר לו גם כן הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר, חשב שהוא בענין הקללה - שאם ה' ישים בפיו לקלל עשה יעשה ככל אות נפשו; אבל אם ישים בפיו ברכה - ימנע עצמו ולא יברך כי אינו מהמוסר שיעשה היזק למי ששלח אחריו לברך אויביו שאין זה אלא מקלל את בלק, והוא מה שדקדק בתיבת "לִי" שאמר "מֶה עָשִׂיתָ לִי" שברכת ישראל קללה היא לו.


"וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ" טעם כפל הדבר, יתבאר בהעיר עוד על בלק שהיא מתמיה על בלעם, גם עליו יש לתמוה שהמתין לבלעם עד שגמר ברכותיו - ולא הספיק כפיו כמו שעשה באחרונה למונעו מלברך עוד, ומי יחוש על זה יותר ממנו.


אכן יודע היה בלק כי בלעם ערום יערים להתחכם לקלל ישראל, ולזה היה משבח ומברך בהפלגה לומר אחריה השפלות וגנות וקללות, ותמצא שאפילו במין הברכה עצמה היה מתחכם לומר מין ברכה שבו קללה, כמו שאמרו במדרש ילמדנו (ילקוט תשע"א) וזה לשונם 'עם שהרשע מקלסן בקש לגנותן' יעויין שם דבריהם, הרי שהיה מתחכם גם בברכה עצמה לקללם, ולכן היה בלק ממתין לבלעם מה יאמר בתכלית, וכיון שעמד נתגלה כי מה שהיה מברך לישראל לא היה לתכלית רע אלא לתכלית טוב, והוא אומרו "בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ".

ALL RIGHTS RESERVED. TORATHESED.COM 2006-2021