"עַל כֵּן אוֹחִיל"

סדרת דברים היא ראשיתה של "מישנה תורה", אותו ספר-תורה שאופיו שונה מכל קודמיו, באשר אלה הם דברי משה, שיש בהם משום חזרה מסכמת על התורה כולה שניתנה לישראל, ויש בהם למעשה כריתת הברית לקיום התורה. לפי סדרי הלוח העברי, סדרת "דברים" היא לעולם סדרת השבת שלפני תשעה-באב, ולכן השבת של סדרה זו היא גם 'שבת חזון', הנקראת על שום הפטרתה "חזון ישעיהו בן-אמוץ" (פרק א), שהיא מדברי התוכחות הקשים ביותר שהוכיחו הנביאים את עם-ישראל, ומכאן שיש ב"דברים" ובהפטרה הצמודה לה, סימן חיצון הקושר יחד דברים אלה. דברי תוכחה וקינה הבאים בתשעה-באב, מוצאים אנו ב"ספר קינות" שכתב ירמיהו, רוב הפרק נאמר בגוף ראשון יחיד, בלשונו של הנביא המקונן והמתייסר, אבל חז"ל שומעים מגרונו גם את קולה של כנסת ישראל.

כך הם דורשים את הפסוק הפותח את הפרק, על "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי", המתחיל בבירור נוקב עם הקב"ה: 'משל למלך שכעס על מטרונה ודחפה והוציאה חוץ לפלטין...'; "דחפה והוציאה" זוהי הגלות. ומשמתחילה הגלות, נפתחת מערכת יחסים מורכבת מאוד בין המלך למטרונה: 'הלכה (המטרונה) וצמצמה פניה אחר העמוד, נמצא המלך עובר ורואה אותה...'; המטרונה מסתתרת מאחורי עמוד, העומד בינה לבין המלך, אבל קשר עין נשמר ביניהם. "נמצא המלך עובר ורואה", לא פעם, לא פעמיים, תמיד, בהווה מתמשך. אמנם שקט מתוח מורגש באוויר. קיימת מתיחות תמידית ביניהם, עד שהמלך, החש בכעסה של המטרונה, אומר לה, ספק מתנצל ספק מסביר: 'אמר לה: אקשית אפיך...'; את היית זו שהתעקשה, שבגללה קרה הכל. והיא עונה: 'אמרה לו: אדוני המלך, כך יפה לי וכך נאה וכך ראוי לי?'; גם אם פשעתי וחטאתי, גם אם הקשיתי ערפי, כך ראוי לי? שבט אפך? חציך בכליותי? מרורים ולענה? עד כדי כך?! ולא זו בלבד, אלא ש: 'לא קבלה אותך אשה אחרת אלא אני...'; נורא! אני היחידה שקיבלה אותך, ריבונו של עולם, שאמרה "נעשה ונשמע", וכשאני לא בסדר מוציאים אותי מהפלטין? 'אמר לה: אני הוא שפסלתי כל הנשים בעבורך. אמרה לו: אם כן למה נכנסת למבוי פלוני ולחצר פלוני ולמקום פלוני, לא בשביל אשה פלונית ולא קבלה אותך?!'.

והנמשל ברור: 'כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אקשיתון אפיכון. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, כך יפה לנו וכך נאה לנו וכך הגון לנו, שלא קבלה אומה אחרת תורתך אלא אני. אמר להם: אני הוא שפסלתי כל האומות בשבילכם. אמרו לו: אם כן למה החזרת תורתך על האומות ולא קבלוה. דתניא, בתחלה נגלה על בני עשו... ולא קבלוה. החזירה על בני ישמעאל ולא קבלוה... ולבסוף החזירה על ישראל וקבלוה... וכתיב "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"; עכשיו, שפותח בבירור קשה עם בוראו, לא עושה זאת רק כחוטא עני ורש. הוא בא בתביעה גדולה, בצעקה גדולה של טענה אמיתית: ריבונו של עולם, נכון שחטאנו, אבל רק אנחנו הסכמנו לקבל את התורה, רק אנחנו סבלנו וראינו עוני בעבורה, רק אנחנו מחויבים לה ולך, ורק אנחנו עוברים עכשיו בירור עצמי בקשר שלנו אליה ואליך. המטרונה אינה אומרת את דבריה בפלטין, אלא מאחורי העמוד. כנראה צריך עמוד כדי לברר דברים מסוימים. צריך גלות. ומאחורי העמוד עומד עתה ירמיהו ובקולו – קולה של כנסת ישראל – מעלה את כל התחושות והטענות הללו. הוא עומד בעמדת תובע החש שאובדת תקוותו, שהכל הולך לאיבוד. אבל אז קורה משהו. פתאום, מאחורי העמוד הזה, הוא צועק "זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ". שם הוא מגלה שיש 'משהו' שהוא משיב אל לבו והמאפשר לו לשוב ולהתפלל – "עַל כֵּן אוֹחִיל".