"לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ"


מפסוק זה, העוסק לכאורה רק בדיני נחלות וממונות, ניתן ללמוד את הדרך הישרה שיבור לו לאדם במלחמתו נגד היצר הרע, וכדלהלן. האדם מורכב משני חלקים מנוגדים: מצד אחד יש לו נשמה ששואפת לקדושה וכל רצונה היא לקיים את מצוות הבורא, ומצד שני יש לו גוף גשמי, הדורש תמיד רק את מילוי תאוותיו החומריות.


ככלל, כל התשוקות של הרוח הן מתפקידיו של היצר הטוב, שהוא המעורר את האדם תמיד לקיום המצוות, מאידך - חפצי הגוף באים מצידו של היצר הרע האומר רק רע כל היום.


והנה, כאשר נביט אל פעולותיהם של היצרים הסוכנים בנו, נבחין בדבר מעניין. היצר הרע 'דואג' לגופו של האדם אפילו אם זה יבוא על חשבון הנשמה הטהורה שלו, הוא מפתה את האדם לספק את תאוות גופו גם בדברים שהתורה אסרה אותם, על אף שבכך פוגם בנשמתו.


אך היצר הטוב אינו מתעלם מן הגוף החומרי, ולמשל: לחולה ביום כיפור, לא יאמר היצר הטוב דאג לנשמתך והמנע מאכילה ביום הקדוש אפילו שיהא זה על חשבון בריאות גופך, אדרבה הוא יאמר לו שעליו לאכול מכח ההלכה ש"פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה", ורק כאשר קיום המצוות אינו מפריע לקיום הגוף - אז דורש היצר הטוב את החלק הרוחני.


לאור זאת, נבין שאל לו לאדם לחשוב: בכל ענייני הגוף אתן שלטון ליצר הרע, ולא אמנע מגופי כל אשר יחפץ, ואילו בענייני הרוח אעמיד לשמור את היצר הטוב לפקוד עלי לקיים את המצוות. מי שחושב כך, דומה הוא לזה הצועד במדרון תלול, שכאשר אך לרגע לא ישגיח על יצרו - כבר הוא נמצא על עברי פי פחת. כי הרי היצר הרע מנסה תמיד לפתות את האדם ללכת אחר תאוות ליבו אף כאשר הם נוגדים את חפצי הרוח ואם לא יעמוד האדם על המשמר- הלא כהרף עין עלול הוא לחטוא.


אלא הדרך הטובה היא להקטין את 'תחום סמכותו' של היצר הרע, ולהשליט את היצר הטוב אף על ענייני הגוף, שהגם שמותר, למשל, להנות מאכילה ושתיה של מאכלים כשרים, עכ"ז ימעט מהם ולא יתענג במעדנים אלא בשבת, וכן כל כיוצא בזה ובכך הוא מרחיק את הסיכוים שהיצר יוכל לשלוט על נפשו.


נמשיל לכך משל: עשיר אחד רוכב לו על חמורו מחוץ לעיר. והנה הוא שומע קול בכיה, מביט העשיר אנה ואנה לראות מי הוא זה הבוכה בקול מר כל כך, והנה הוא רואה למול עיניו אדם פיסח מוטל על אם הדרך ומבקש נדבות. העשיר, שליבו רחום היה. העניק לו מטבע הגונה.


בירכו הפיסח בחום, והוסיף לו עוד בקשה: הנה לאחר שראיתי כי איש טוב לב אתה, אנא הרכיבני העירה, כי קשה עלי ההליכה. אותו עשיר שכאמור לב שופע היה לו. נענה לו בחפץ לב והושיבו לפניו על החמור, ונתן המושכות בידו למען ינווט החמור העירה.


בהיגעם אל תוככי העיר הגדולה אמר הפיסח לעשיר: הנה, הבאתי אותך להכין שביקשת ממני, וכעת מחל נא ורד מן החמור שלי... העשיר – כולו מלא הפתעה, גוער בו ואומר: כיצד לא תבוש לומר כך, הלא החמור הוא שלי ואך חסד עשיתי עמך להביאך אל העיר! אך אותו פיסח, עז פנים היה, והרים את קולו בצעקה לעבר העוברים ושבים: אנא הצילוני מיד האדם הזה שרוצה לגזול ממני את חמורי! מיד התנפלו התושבים על העשיר והרחיקוהו מן החמור. ולא הועילו לו כל טענותיו, כי מדרך העולם להאמין לחלש ומסכן.


ובמר נפשו, פונה אותו עשיר לרב המקום וסיפר לו את כל המעשה. הרב שפיקח היה, השכיל להכיר בקושט דברי האמת של העשיר, אך לא היה לאל ידו להושיע, וכך הפטיר לעבר העשיר: אילו רק השכלת מראש שלא לתת המושכות. ביד הפיסח, אלא היית מושיב אותו מאחוריך ואתה אוחז במושכות. כי אז היה החמור נשאר ברשותך, אך מאחר שהפיסח אוחז במושכות והוא יושב לפניך ונוהג מנהג בעלות החמור, הרי נראה הדבר שהוא הבעלים, וא"כ הפסדת ממונך בידך.


ומהמשל לנמשל: אם רק ישכל האדם להקדים תמיד את עצת היצר הטוב לעצת היצר הרע ולדאוג ש"המושכות" תמיד יהיו נתונות בידי היצר הטוב - הכל יראה אחרת, אך כאשר המושכות ביד היצר הרע, כי אז הוא הבעלים ואותו אדם הפסיד עולמו בחייו.


נחזור עתה למקרא שבפרשתינו. את כל דברי המוסר החשובים הללו ניתן למצוא בפסוק זה, וכך נפרשנו: "לָרַב" - הוא יצר הטוב הרב בחכמה, ומרבה קדושה בכל יום, "תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ" - תרחיב את תחום שליטתו גם למישור החומרי. "וְלַמְעַט" - היצר הרע הקצר בדעת (כדברי החכם: "מֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל" קהלת ד, יג), "תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ" - עליך לנשל אותו גם מתחומי סמכותו, שלא יוכל לשלוט אף על הגוף וכל שכן על הנשמה האלוקית.


וממשיך הפסוק ומלמד אותנו היכן כן צריך להשתמש בכח היצר הרע: "אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ", נחלת היצר החומרי תהיה רק לצורך קיום את אשר פוקד ונצטווה במעמד הר סיני, כמו עונג שבת, שמחת יום טוב וכדומה, כי לכך הותר להשתמש בתאווה הגשמית.