"אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'"

סדר הדברים בתורה הוא כלהלן: סיפור מלאכת המישכן והכהונה בא במחצית השנייה של חומש "שמות" בפרשות "תרומה", "תצווה", בחלק ההתחלה של "כי-תשא", ושוב ברצף ב"ויקהל" ו"פקודי". אולם בעיצומו של סיפור המישכן, הוכנס כאילו לא במקומו, בתוך "כי-תשא", גם סיפור מעשה העגל. לאחר מכן באות הפרשות "ויקרא" ו-"צו" עם פרשת הקורבנות, ומתוך סדר זה של סיפור הדברים אין אנו יכולים ללמוד מה היה בפועל סדר מתן דינים אלה לישראל, אולם על בסיס העיקרון של 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', נוקט 'ספורנו' תפיסה המבוססת על מקורות מדרשיים, לפיה 'פרשת העגל' קדמה למיצוות הקמת המישכן, וממילא לכל המיצוות המתיחסות לסדרי עבודת הקורבנות במישכן, אף על פי שהן מובאות לאחר מעשה העגל. 'ספורנו' גם אומר כי כל ענין המחשת עבודת-ה' בצורת מערכת קבועה ומסוימת לא באה אלא כתגובה על כשלון חטא העגל.

כאמור, 'ספורנו' עומד על עובדה מאוד חשובה, אף על פי שאנו מסיחים דעתנו ממנה, שבכל מעמד מתן תורה לישראל לא נכלל ענין הקמת המישכן וקביעת סדר עבודת הקורבנות, ומיד בסיום עשרת הדיברות אומרת התורה: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות, כ), דבר הנראה לכאורה כעומד בסתירה למה שבא אחריו, הוי אומר ענין קביעת מקום מסוים (המישכן) לעבודת-ה', שהרי נאמר "בְּכָל הַמָּקוֹם" כלומר, אין בכלל מקום מסוים המיוחד לעבודת-ה'. זאת ועוד, גם בענין העבודה נאמר בתחילת הפסוק: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ", הוי אומר "מִזְבַּח אֲדָמָה" ולא כאותם שני המזבחות שנעשו למישכן "מזבח-הנחושת" (שמות, כז) ו"מזבח-הזהב" (שמות, ל) שיוחדו לעבודת-ה' לאחר מכן.

כ-300 שנה לאחר הרמב"ם, מסכם 'ספורנו' את דברי כל המקורות העוסקים בטעמי הקורבנות, החל מחז"ל וכלה בהוגי ימי-הביניים ובמרכזם כמובן הרמב"ם, והוא מנסח דבריו בצורה מערכתית ובהירה, בבנותו אידאולוגיה שלמה להסברת ענין המיקדש, הכהונה ועבודת-הקורבנות, ובהדגישו שלא היה כל צורך וטעם בכל מערך זה, שבסגנון מודרני ניתן לכנותו מערך פולחני, והוא נותן ביסוס לתפיסה כי כל עבודת הקורבנות אינה מכוונת לקירוב האדם אל-ה', אלא לריחוקו מעבודה-זרה.

ולהלן קטעים מדבריו: 'ותיקן (ה') ענין ישראל בחטא העגל בהשיב שכינתו בתוכם באופן מה, וזה בעשיית מישכן וכליו ומשרתיו וקורבנותיו, ובהרחיק כל מיני הטומאה, ובמיני הטהרה מהם בטבילה, והזאת מי-חטאת וכפרת קצת הטמאים בקורבן, למען ישיב שכינתו בתוכם, כאומרו יתברך: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם ;כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ"... ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה, לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם, ולא נצטוו על עשיית מישכן וכליו וכוהניו ומשרתיו, ולא על שום קורבן לחובת ציבור או יחיד כלל, זולתי אחר מעשה העגל כאומרו יתברך: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיה, ז,כב); אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה, ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם, ולא התחייבו לשום זבח ולא מישכן וכליו; ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח-אדמה; ואמר: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי", והוא כל מקום שייקרא באמת בית-אלוהים, כענין בתי מדרשות וזולתם "אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ"; וכל אלה ביאר תיכף אחר מתן-תורה כאומרו: "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם", ואחרי כן תיכף נתן המשפטים, ולא הגיד דבר ממיצות משכן וכליו ועבודותיהם ומשרתיו כלל, אבל בנה (משה) מיזבח, והקריבו הבכורות עולות שלמים בלבד, ועליהם כרת הברית, ועלה אז הוא והזקנים וראו את אלוהי ישראל בעודם משתמשים בחושיהם, כאומרו "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד, יא)'.

עוד מוסיף הרב: 'אמנם אחר חטאם בעגל, גם כי בתפילת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם, עם כל זה אמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" ולא באופן אחר, כי לא השיבם כלל אל מדרגת מעלתם שהיו בה קודם'. כלומר, כל מקום בו לומד האדם תורה ומקיימה בפועל, הרי זה בגדר בית-אלוהים, ומלכתחילה כך צריכים היו הדברים להיות, אילו קיבלו ישראל עליהם את התורה ולא רק בפיהם.