"וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם... לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ"


כל יהודי עם מעט אמונה, ירא וחרד לפחות מעוונות החמורים שבתורה כחילול שבת, מאכלות אסורות, עריות וכדומה. כמה שיותר יראתו של האדם מרוממת יותר - כך נזהר הוא גם מעבירות קלות יותר שבני אדם דשים אותם בעקביהם - כלשון הרע, גזל ואונאת ממון או דברים, הלבנת פנים, וכדומה, וכשיראתו מרוממת עוד יותר, מפחד הוא אפילו ממחשבות והרהורים של איסור אף שהדבר הוא פנימי ביותר.


גם כשאדם לא מצליח להזהר ממה שהוא יודע, ונכשל, הרי שלבו נוקפו ומכה על חטא ומתחרט. מדוע? וכי מישהו ראה אותו? מישהו שמע אותו? וכי הוא עשה זאת בפני מי שיש לו מה להתבייש ממנו? ובפרט וכי מישהו יודע מה הוא חושב בינו לבין עצמו?


אלא, מאמין הוא - יש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. יש עין של מעלה שרואה את כל מעשיו של האדם, ואוזן ששומעת הכל, וגם על מחשבותיו - מאמין הוא שהקדוש ברוך הוא חוקר לב וכליות ויודע ה' מעשי איש ותחבולותיו. והכל הכל נכתב בספר.


וכאן הפליאה העצומה. מדוע כשאדם בצרה ובצער ורואה את מצבו חסר אונים, ''הלך חשכים ואין נוגה לו'', אין רואה הוא תקווה לעזרתו ולהצלתו, נשבר לבו בקרבו ומתייאש, מדוע אינו נזכר הלא יש מלך עוזר ומושיע ומגן בארץ, ועובדה שממנו אני ירא וחרד ומאמין שאף את מחשבותי הוא יודע, ולהיכן אם כן נעלמת כל אמונה זו בשעה שאדם צריך להתפלל לפני ה' ולבקש על נפשו, ובמקום לעשות זאת פונה הוא לכל מיני גורמים טפלים חסרי ישע, ונשען על קנים רצוצים, ואינו מנצל את פנייתו לאלקיו; אלא אם כן המקרה חסר תקווה לגמרי אזי בלית ברירה פונה הוא לאלקיו, הלא אם אתה מאמין בשכר ועונש וירא מעונשי שמים מתוך אמונתך - עין רואה ואוזן שומעת, הרי שברור לך כי הקדוש ברוך הוא כל כך קרוב ומצוי לדעת את מעשיך ומחשבותיך, למה פתאום בשעת צרתך ודאגתך אתה רואה אותו כל כך רחוק, וכשאתה רוצה להתפלל לפניו, נדמה לך שאין רחוק ממנו ושזאת רק האפשרות האחרונה שניתן להאחז בה בלית ברירה.


להיכן פרחה לה האמונה שאותו ''המגביהי לשבת'' בשמי מרומים, הוא גם ''משפילי לראות בשמים ובארץ''. להיכן פרחה האמונה שאותה עין שרואה אותך חוטא - אותה עין גם רואה אותך מתפלל, איפה האמונה שאותה אוזן ששומעת את דיבוריך האסורים - שומעת גם את דבריך הטובים כתפילות ותחנונים. להיכן פרחה האמונה שאותו האלקים היודע מחשבות לבות בני אדם ועקלקלותם, יודע גם את לבבך הנשבר והנדכה ואת צערך הנסתר.


הגע בעצמך, כשאתה מתפלל תפילת מנחה או שחרית בין אלפי מתפללים, וכי מעלה אתה בדעתך לחשוש אולי בין אלפי אנשים נעלמתי מעיני הבורא ולא ראני ולא שמעני?! הרי פוחד אתה מלהעלות מחשבה כזו על לבך, אלא מאמין אתה שהבורא יודע שהתפללת גם כשהינך פונה אליו בין אלפי פונים, ואינך חושש שנעלמת מעיני הבורא, והעובדה, הראינו פעם שיבא אדם לאחר התפילה לפני הרבש''ע ויאמר לו: ''אלוקי, היום התפללתי לפניך... היום הנחתי תפילין...'' וכדומה, מחשש פן נעלם מעיני הבורא המעשה אשר עשה? הרי אף אדם לא יעלה בדעתו עשות כדבר הזה. ולמה אם כן כשהינך פונה אליו ישירות, חושש אתה שמא לא שמע ולא התפנה הבורא לרחשי לבך.