לעיל דכתיב וסביב למשכן יחנו, היה משום כבוד וצורך המשכן, וכאן הוסיף הכתוב שיחנו סביב למשכן בשביל שמירת ישראל באשר היה השראת שכינה בגלוי במשכן. על-כן עלולים ישראל להענש על איזה חטא, כמו חוטא בסמוך לפלטרין של מלך. על-כן באו הלויים והגינו על הקצף.
"וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם" וגו'. וגם להיפך - שישמרו את ישראל שלא יתקרבו למשכן העדות. ויש לפרש עוד דהוא הוספת ביאור לדקמיה. דמשכן העדות היינו כח התורה היה שומר את ישראל מנחשים ועקרבים במדבר כידוע שהיו זיקי אש יוצאין מן הארון ושורף נחשים ועקרבים. ועתה צוה ה' שגם הלויים ישמרו אותה משמרת של משכן העדות, היינו שיתעסקו בתורה ובזכותם יהיו ישראל נשמרים. כמו על ידי כח משמרת העדות.
"וְאִתְכֶם יִהְיּו אִיש אִיש לַמַטֶה אִיש רֹאש לְבֵּית-אֲבֹתָיו הּוא"; כל מטה היה לו כמה בתי אבות, וכל בית אב היה לו ראש. והנשיא היה ראש לכל בתי אבותיו של המטה.
ואין משמעות של 'בית אבותם' דלעיל (פסוק ב) דומה לכאן, דשם משמעו 'לשבט של אבותיו', אם ראובן או שמעון. אבל כאן משמעו לבתי אבות של אותו שבט. והנה לפי הנראה הוא ידיעה שלא לצורך. שהרי מעצמו מובן שאחרי שהקב"ה בחר אותם אנשים בשמם, המה ראשונים בשבטם. אבל באמת יש להבין דלפי הנראה נעשו ונתמנו נשיאים ביום בוא דבר ה'. והלא לא כן הדבר שהרי כבר בעת נדבת המשכן וכן בחנוכה היו המה הנשיאים.
אלא צריך לומר, כמו שכתבתי להלן (ז' א') דהנשיאים היו מכבר בהסכמת השבט שהוא ראוי להיות להם לראש.
וכאן הקב"ה הסכים על ידם. ומנה אותם בדבר ה'. וזהו כונת הפסוק "אִיש רֹאש לְבֵּית-אֲבֹתָיו הּוא" מכבר, המה יעמדו על הפקודים על-פי ה'. ולמדנו מזה שגם עדת ישראל לא בחרו לראש מצד עשרו והנהגת המשרה בטוב לבד, כי אם מצד שהיו גם-כן מצוינים בתורה ויראת ה' עד שראוים היו להיות ראשים ולעמוד לפני ה' בראש השבט.
