בכל הפרשה העצומה הזו פוגשים אנו שבר גדול שנוצר בעקבות שליחוּת המרגלים, הפחד הגדול שפושה בבני-ישראל, המכה הקשה שסופג העם בקרב, וטיעוני משה אל

אם לא יתן לבו האדם לאחיו כי הוא אחיו מתוך טבעו, יתן ליבו לכך כמאמין אשר עליו להיות ירא מהשם, וזו דרישה ברורה שאף מגובית ב"וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶ

מדוע היה צריך הקב"ה לציין שלא נגלה אל האבות בשמו המלא, הרי הדבר כביכול גורע ממעמדם, ובכלל וכי לא מספיק שהיה מורה למשה 'לך ואמור לבני ישראל'?

"וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת";...

ויזהר החכם בדיבורו, ויזכור שבשל השתדלותו לה' אין שום דיבור נאבד, על כן יזהר בדבריו שלא להוציא מפיו רעות, אלא ימלא מחשבתו ודבריו בחוכמות

מה החשיבות שנזקקה התורה לשישה-עשר פסוקים בנושא דיבור והבטחה שמעלה האדם סך-הכל בהבל פיו?

על פניו נדמה שבלק הוא הדוחף לקלל את העם, ואילו בלעם הוא התמים, האומר רק את אשר הקב"ה שם בפיו, ואין לו עניין חוץ מאשר להשיב לבלק ולא לחרוג

הכרת ה', עליה מצווה כל אדם מבני ישראל, היא תהליך לא פשוט הדורש עיון, חקירה וחשיבה מרובה. בדרכו של האדם להכיר את אלוהיו, נצרך הוא להכיר גם...

אמונת האדם בקב"ה מדרגות רבות לה, מתגלמת היא תדיר באמירה של "אני אדם מאמין", אך יסוד האמונה הוא הקריאה המהדהדת "אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ"