"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה'"

פרשת מטות נפתחת בחוקי הנדרים אותם מנחיל משה-רבנו לראשי מטות בני-ישראל, ארבע-עשרה פעמים מופיעה המילה "נדר" על הטיותיה השונות בפרשה והחוקים מפורטים כיצד יש לנהוג בכל מקרה ומקרה של נדירת נדר, ובכך מבהיר עבורם את חשיבות ועוצמת הנדר אשר נושא האדם בפיו. ונשאלת השאלה מה החשיבות שנזקקה התורה לשישה-עשר פסוקים בנושא דיבור והבטחה שמעלה האדם בהבל פיו?

בספר בראשית פרק כ'ח פסוק כ' מוצאים אנו את יעקב-אבינו נודר נדר: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר"; מבקש בקשה: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי"; ומבטיח תמורה: "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"; ושלושה פרקים לאחר מכן, בפרק ל'א פסוק ג', מוצאים אנו כי בקשתו נשמעה ונענתה: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".

ומצינו בפרק י'ז "אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" אומר ה' לאברהם-אבינו - אמר 'התהלך' ולא 'הולך', משום שההולך - למטרה מסויימת הוא הולך, יש לו רצון ונטיה להגיע למקום כלשהו, בעת שה'מתהלך' אין בו רצון וכוונה להוסיף לעצמו משהו בקצה הדרך, אלא מסתפק הוא בקרבתו אל השם.

ועוד אמר קהלת "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט) שהאדם כמו קו ישר המתחבר אל בוראו, וזאת דרכו ללכת בה, ולא יצייר בעיני רוחו רצונות העולם ודברי הבל, "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, יא) אלא התהלך לפני והיה תמים. שכאשר עוסק האדם בדברי העולם נוטה הוא מדרך הישר ומתחיל לצייר בדמיונו את רצונותיו, וסוטה הוא ימין ושמאל, בין היו אלו מאווים אליהם הוא מתאווה ובין היו אלו רצונותיו לשפר מעמדו או להוציאו מבור אליו נקלע, ואינו הולך בקו-הישר ומבקש רצונותיו שיתקיימו. וכי יש בכוחו של האדם לשנות דרכו בעולם בהבל פיו?

ונחזור אל פתיחת ספר בראשית, וכיצד נברא העולם, האם בפעולה מן הפעולות או שמא בעבודה כלשהי? "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם", "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד... וַיְהִי-כֵן" וכד'; האלוהים אומר 'יהי אור' ויהי אור, ובאמרתו היה העולם. ומה לו לאדם שחשיבות דיבורו ואוויר פיו תשאנה תוצאות כאילו קנה יכולות אלוהיו? ועל כך כבר אמרו חכמינו: "מה הקב"ה נקרא רחום - אף אתה היה רחום; הקב"ה נקרא חנון - אף אתה היה חנון; הקב"ה נקרא צדיק - אף אתה היה צדיק; הקב"ה נקרא חסיד - אף אתה היה חסיד".

באה התורה בפרשת מטות ומלמדת אותנו את כוחם של הנדר והדיבור, ומפרטת את חומרתם למען יזהרו באשר הם נודרים ומבקשים לעצמם, שלכל דיבור יש מחיר. שהרי דרכו של האדם בקו ישר היא "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר", אם יואיל ללכת בדרך זו והיה אלוהיו עמו;

אך לאדם "חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" ורצונותיו כולם בדברי הבל העולם, ובכל זאת נתן לו הקב"ה אפשרות לשנות דרכו, ואף בדרך מופלאה, ביכולת הדיבור בלבד.

על כן ישים האדם לב לכוחות לשונו, יחשוב היטב ויעשה בהם דברים ראויים, ויזהר הוא מאלה אשר אינם מודעים ומדברים דברי בלע כלאחר-יד "נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה" (תהילים נז, ה). שידע האדם כי בכוחות וביכולות הבל פיו לשנות וליצור מציאות חדשה, ולא כדרכם של אלה החושבים שהדיבור מה-הוא ואינם מקפידים בלשונם.

ולכך כתב הרמב"ן באגרתו: "וְטַהֵר רָעֲיוֹנֶיך וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֵנוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כֹּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכֹל דָּבָר וְדָבָר וְלֹא תֶּחְטָא וּבַזֶּה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמֵחַשָּׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים".