"וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'"


הכרת ה', עליה מצווה כל אדם מבני ישראל, היא תהליך לא פשוט הדורש עיון, חקירה וחשיבה מרובה. בדרכו של האדם להכיר את אלוהיו, נצרך הוא להכיר גם המדעים והאומנויות, להצליב, לחקור ולסנן מהו הבל ומהי אמת.


קרח, שהיה פיקח, ובוודאי הגיע למעלת הכרת השם על ידי בינה וחקירה (קרח - אותיות ח.ק.ר) עד למעמדו הרם, יכלה לבוא עבורו הטענה כי רצונו לחקור, לדעת ולדקדק הביאו אותו לחלוק על דברי משה, מתוך כוונה אמיתית לרצון לדעת מה מבדיל את מעמד בני-ישראל אחד ממשנהו, ומדוע אינם נחשבים שווים כולם, שהרי "כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים";


ואף יכל לטעון כי תהיה זו היא דקדוק בתורה שנחשב "לשמה", וכל זאת כאשר הוא מגובה בקהילה מכובדת של מאתיים וחמישים "אַנְשֵׁי-שֵׁם".


אך לא כך הם פני הדברים, ואף יש לעשות הפרדה בין קרח לבין אותם אנשי-שם. ומניין לנו שנדרשת ההפרדה, ומניין לנו שאותם אנשי-שם כוונתם היתה שונה משל קרח, ויתכן כי הם חיפשו תשובה אמיתית לשאלה זו מתוך אהבת-השם האמיתית והרצון העז לשמש גם הם עבור הקב"ה ככל יכולתם?


כאמור, גם הם וגם קרח מביעים התנגדות למשה ואהרון, אך התורה מורה לנו על האופן בו כל צד תופס את טענתו. כאשר משה קורא לדתן ואבירם הם עונים: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר"; טענתם היא בעניין השררה, דהיינו העניין הוא המערכת-ההיררכית במובן של כולם שווים;


ואף מגדיל ה'כלי יקר' וכותב: 'ויאמרו לא נעלה. לאיזו הר קרא להם לעלות ומהו שאמרו העיני האנשים ההם תנקר. וביאור הענין שמשה שלח אחריהם לדבר על לבם דברי שלום, והמה חשדו את משה שלכך שלח אחריהם לפי שהם גדולים והעיקר במחלוקת זה ורוצה משה ליתן להם איזו מינוי של שררה דרך שחד כדי שיסתלקו מן המחלוקת, ואז ממילא יסתלקו כולם, ע"כ השיבו למשה לא נעלה. לא נקבל ממנו דרך שחד שום מעלה ושררה, וע"ז אמרו 'העיני האנשים ההם תנקר' כי השוחד יעוור (דברים טז, יט)'.


כאשר לעומתם, קרח מדבר במושגים אחרים: "רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'"; קרח מדבר על התנשאות. הוא אינו טוען על העבודה, אלא טוען על הכבוד "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'", קרח מחפש את הכבוד וההתנשאות, אך בכדי שלא יחשב כמורד יחיד המבקש את כבודו בלבד, מצליח לגייס הוא מאתיים וחמישים אנשי-שם מכובדים, בכדי לחזק את טענתו.


וכיצד הצטרפו אליו אותם אנשים, שמצויין במפורש כי היו אנשים חכמים מבכירי העם "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי-שֵׁם"; על כך נאמר "וַיִּקַּח קֹרַח", את מה לקח? את דעתם.


שהרי קרח היה פיקח וידע איך לדבר חלקות ולשכנע את אותם נשיאי העדה להצטרף אליו, בזכות לשונו ופיו שדיבר לנפשם בצורה רכה (שהיה פיו של קרח, כה-רך), בדיוק כמו עשו שנאמר עליו "כִּי צַיִד בְּפִיו" (יודע לצוד את האנשים בעזרת פיו המדבר רכות), וכמו נמרוד הרשע שנאמר עליו "הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה'".


ובכך ניתן לקשור מחלוקת זאת עם הרוע התמידי המנסה לערער את האמונה מדורי דורות, כך גם נקראו בדור הפלגה אנשי מגדל בבל: "הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו' ד'); ובכל זאת באה התורה ללמדנו כי גם היות האדם בעל יכולות גדולות, כ'גיבור ציד', וגם כאשר מגיע הוא למדרגה גבוהה ואמיתית עד שיחשב ל'איש-השם', עדיין נדרש הוא לפשפש במעשיו ולבדוק את כוונותיו השכם-וערב האם הן לשמה או לא לשמה, שמא יפול בגאווה, ביהירות ובכבוד.