"וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה"


אמונת האדם בקב"ה מדרגות רבות לה, בימינו מתגלמת היא תדיר בפי אנשים רבים באמירה של "אני אדם מאמין", אך יסוד האמונה הוא היסוד החשוב, הראשון, שהרי עשרת הדברות נפתחות עם הקריאה המהדהדת "אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ", ודרישת הדיבר הראשון "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ" (דברים ה, ו) שכאמור נשמע על פניו כדיבר קל לקיום שהרי "ההסכמה" על אלהותו מה יש בה, אך הדברים עמוקים הרבה יותר וחשיבותו היא ראשית וראשונה לכלל הדברות שלאחריו. אברהם אבינו, המאמין הראשון, אבי המאמינים, לא זכה לתואר בהבל פיו, אלא במסע רוחני ארוך ומתיש אשר בסופו קיבל את התואר בזכות מלאה "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" (בראשית כב, יב). הוא שקיבל את ההבטחה כי זרע יצחק בנו יהיה לגוי גדול, הוא כאיש אשר עורר את סביבתו לאמונת הייחוד באל אחד, נדרש כעת להקריב את בנו על המזבח, וכי מה יגידו עמי הארץ - הזה אלוהיך שמבטיח לך ואז מבקש ממך להקריב את בנך, הזה האל אותו רוצה אתה שנעבוד?


פעמיים בלבד נזכר בתורה הביטוי "לֶךְ לְךָ", בפעם הראשונה כאשר אומר הקב"ה לאברהם את הדרישה הבלתי-נתפשת לעזוב את כל מה שהוא מכיר, את כל ארחות חייו, את כל מה שידע וחווה עד כה, וללכת לארץ לא ידועה; "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ובפעם השניה נדרש אברהם שוב לכפל-לשון הדרישה "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". שתי דרישות הנראות ללא כל הגיון, ברגע אחד מבטיח הקב"ה עתיד מזהיר לזרעו וברגע השני מבקש ממנו להעלות את בנו על המזבח, ואכן אלו דרישות קשות מנשוא עבור כל בר-דעת, ואברהם באמונתו המלאה ממלא את הדרישות ללא עוררין.


יתרה מכך, כאשר ה' עומד להשמיד את סדום-ועמורה, אברהם אבינו מוצא את המילים וטוען לפני הקב"ה: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" (בראשית, יח), אך כאשר נדרש להעלות את בנו לעולה הוא מבצע זאת ללא כל טיעון. בנוסף, בעת שהתורה מסכמת אירועים גדולים וארוכים במשפט אחד כגון "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", מסע שלם של נשים, גברים וטף בדרך מדברית המקבל משפט בודד, ואילו סיפור העקידה עצמו מקבל אריכות מפתיעה, בו מסופר על כל פעולה ופעולה של אברהם "וַיַּשְׁכֵּם ; וַיַּחֲבֹשׁ ; וַיִּקַּח ; וַיְבַקַּע ; וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ ; וַיִּשָּׂא ; וַיַּרְא ; וַיִּקַּח ; וַיָּשֶׂם ; וַיִּקַּח בְּיָדוֹ ; וַיִּבֶן ; וַיַּעֲקֹד ; וַיָּשֶׂם ; וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת". להבהיר לנו כי שני נדבכים לאמונה, הראשון הוא עצם ההכרה השכלית והרוחנית, אותה השיג אברהם ב"לֶךְ לְךָ" הראשון, כאשר הבין והכיר את "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", והשני הוא השתקפות האמונה במעשים, כאשר ביצע ללא עוררין את דבר ה', גם כאשר יכול להדמות היה שדבר זה אין בו הגיון, עצם ההכרה השכלית של השם-יתברך הביאה אותו להבנה שהמעשים הם הכלי לביטוי ההכרה, ואברהם צלח את שניהם.


למעשה הביטוי "לֶךְ לְךָ" מסמל את תחילתו ואת סופו של התהליך אותו עובר אברהם אבינו עד לאמונתו השלמה. לפני ה"לֶךְ לְךָ" הראשון הוא עדיין "אברם", איש מן הישוב אחד מתוך רבים, רק לאחר מכן הוא מקבל את תוספת האות-ה' והופך להיות "אברהם", איש אשר שם האל בתוכו. אך התהליך עדיין לא נסתיים כאן, דרכו של אברהם להפוך למאמין אמיתי ומלא, כשם שנדרש מכל איש מהישוב, בכל זמן מן הזמנים, דורשת השלמה מלאה, השלמה של אמונה גם בשמיים וגם על הארץ, גם למעלה וגם למטה, גם בהכרה וגם במעשים: אברהם זוכה לכך רק לאחר ה"לֶךְ לְךָ" השני, בו הוא מבצע ללא עוררין את בקשת השם, הגם שמדובר בהקרבת בנו יחידו, אי אז "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". ב"לֶךְ לְךָ" הראשון זוכה אברהם לתוספת האות ה', וב"לֶךְ לְךָ" השני זוכה הוא להקרא "אַבְרָהָם אַבְרָהָם", והופך להיות לאחד שיכול לשרות עם אלוהיו, הופך לאיש שלם.