המדרש עומד על סמיכות מות שרה וקבורתה, לסיפור זיקנת אברהם שהאריך הרבה שנים אחריה. התורה מספרת לנו: "ואחרי-כן קבר אברהם את-שרה אשתו" (כג, יט), ומיד לאחר מכן נאמר: "ואברהם זקן בא בימים" (כד, א), והמדרש שואל מה כאן החידוש להודיענו זאת? שהרי כמעט כל מה שמסופר על אברהם בחומש "בראשית", אינו מתיחס כלל לנעוריו אלא דוקא לזיקנותו. למעשה, עשרות שנים לפני כן כבר אומרת עליו אשתו: "אחרי בלתי היתה-לי עדנה ואדני זקן" (יח, יב), ואף התורה מאשרת זאת באומרה: "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" ומה אם כן הצורך לחזור ולהזכיר לנו את עובדת זיקנותו?
אלא כאמור קפצה עליו זיקנה יתרה עם מות שרה. כל זה בא ללמדנו על משמעות הקשר בין הבעל לבין אשתו שהוא שונה מאוד, והעמוק ביותר בקשרים הקיימים בין בני אדם, הרבה יותר מן הקשר בין בעלי כל קירבה אחרת, כגון אחים ואחיות מאותם הורים, ואפילו הורים וילדיהם, או צאצאים והוריהם. זהו למעשה הרעיון הטמון בפסוק: "על-כן יעזב-איש את-אביו ואת-אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), המתאר מצב בו בני הזוג נישאים נישואים אידיאליים המתוארים במקרא בדמותם של אברהם-אבינו ושרה מחוללתנו.
על שאלת איזכור זיקנותו של אברהם פעם נוספת משיב המדרש: 'זה שאמר הכתוב: "אשת-חיל עטרת בעלה" (משלי יב, ד); כוונת המדרש לומר בכך שכאשר מסתלקת האישה, נותר הבעל חסר עטרה, והמדרש מסביר: 'זה אברהם שהיה מקונן על שרה; מה כתיב למעלה מן העניין? "ותמת שרה" וגו', התחיל אברהם לבכות עליה ולומר: "אשת-חיל מי ימצא"; והמדרש מפרט ומביא את הפסוקים מאותו פרק ב"משלי", בהסמיכו לכל קטע וקטע ארוע מתאים:
"בטח בה לב בעלה" – אימתי? בשעה שאמר לה: אמרי-נא אחותי את"
"גמלתהו טוב ולא-רע", "דרשה צמר ופשתים" (וכידוע, צמר ופשתים אסורים יחד משום שעטנז) בין יצחק לבין ישמעאל, שאמרה: "גרש האמה הזאת ואת בנה"
"ותקם בעוד לילה" – אימתי? (כאשר נאמר) "וישכם אברהם בבקר", ולפי מדרש זה שרה ליוותה את האב ובנו בדרכם לעקידה
"כפה פרשה לעני" – שהיתה נותנת צדקות ומלבשת ערומים.
וכיון שמתה קפצה זיקנה על אברהם, מה כתיב אחריו? "ואברהם זקן". באריכות הדברים בא המדרש ללמדנו, כי כל זמן שהאיש ואשתו נמצאים יחד בנישואין מושלמים, קיימת שלמות בחייהם ולא פוגעת בהם חולשת זיקנה, אבל כיון שמסתלק אחד מבני הזוג, השני שנותר חש מיד בזיקנותו משום התרוקנות חייו, ומיד קופצת עליו זיקנה, ולא בגלל שנותיו וכל אותם ארועים קשים שעברו עליו, אלא משום שנותר בודד מאשתו.
באותו ענין מוצאים אנו בגמרא במסכת "סנהדרין" (כב) מאמר זהה: 'אין אישה מתה אלא לבעלה'; כלומר אע"פ שהקשר בין האישה לילדיה הוא בוודאי עמוד מאוד, אעפ"כ דרך הטבע הוא שאין האישה מתה לבניה אלא לבעלה; ויש קשר בין הדברים האמורים כאן לבין מה שאומר המדרש לגבי אבינו השלישי יעקב, אשר בימיו האחרונים קורא אליו את בנו יוסף ואומר לו: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל" (בראשית מח, ז). למעשה יעקב מדבר כאן עם בנה הבכור של רחל, ולכאורה ראוי היה שיאמר: 'מתה עלי אמך', ואע"פ שרחל מתה בוודאי גם לילדיה, ובעיקר לאותו תינוק בן-יומו – בנימין אשר בעת לידתה אותו מתה, ובכל זאת נוקט יעקב לשון זו "מתה עלי רחל".
