בין בריאת העולם להקמת המשכן


פרשת "פקודי" היא המשכה הישיר של "ויקהל", ולאחר גמר מלאכת המישכן מגיש משה-רבנו דין-וחשבון מפורט על כל התרומות שנאספו ועל הוצאות הקמתו. לאחר מכן באה הוראת ה' למשה בדבר חנוכת המישכן והקמתו ביום ראש-חודש ניסן בשנה השנית ליציאת מצרים, עם הסיום הגדול: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ, לד), שהוא גם סיום חומש "שמות".


הסמליות שבמשכן המכוון על כל פרטיו כנגד העולם, באה לידי ביטוי נמרץ גם בתום מלאכת המישכן. "פקודי" היא סדרת סיום מלאכת המישכן כנאמר בה: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבדַת מִשְׁכַּן אהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ" (לט, לב), ואי אפשר להמנע מן הרושם כי ניסוח זה הריהו בנוי על משקל הפסוק האמור בגמר מלאכת שמים וארץ: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם" (בראשית ב, א) המשלים את סיפור מעשה בראשית. כיוצא בו: "וַיְכַל אֱלהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (שם ב, ב), ובמקביל נאמר במישכן: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במידבר ז, א); לאחר ששת ימי הבריאה ויצירת האדם נאמר: "וַיְבָרֶךְ אתָם אֱלהִים" (בראשית א, כח), וגם כאשר מובא המישכן המוגמר אל משה נאמר: "וַיְבָרֶךְ אותם משה" (שמות לט, מג). על השבת המסיימת את הבריאה נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתוֹ" (בראשית ב, ג), ואותן המילים עצמן חוזרות גם בסדרת "נשא" בה מובא שנית סיפור סיום מלאכת המישכן וחגיגת חנוכת המזבח, ואנו קוראים בו: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו" (במידבר ז, א).


וכל זה איננו מקרי כפי שכבר הצבענו על כך. הקבלה זו מאלפת ביותר, נוכח ההבדל העצום במימדים בין הקוסמוס האינסופי, לבין המבנה הזעיר והמוגדר הקרוי מישכן, וכל כך למה? משום היות המישכן כאמור, מציאות בעלת משמעות, לעומת מעשה בראשית החסר כל משמעות מצד עצמו.


שני דברים אומר 'בעל הטורים' בהקשר לפסוק המסכם – "וַתֵּכֶל כָּל עֲבדַת מִשְׁכַּן אהֶל מוֹעֵד" (לט, לב); תחילה הוא אומר דבר שיש בו רמז נפלא וחריפות ועמקות רבה, במוצאו כי "וַתֵּכֶל כָּל עֲבדַת מִשְׁכַּן" עולה בגימטריא: 'בעשרים וחמשה בכסלו נגמר', והחישוב מדויק 1392 וזה דבר נפלא; כלומר, כבר בפסוקי מלאכת המישכן נרמז התאריך המדויק כ"ה כסלו של חג-החנוכה, שהוא יום חנוכת המיקדש בידי החשמונאים כ-1500 שנים לאחר הקמת המישכן.


עמוקה וחמורה לאין ערוך יותר, הערתו הנוספת של 'בעל הטורים', המתיחס למלה "וַתֵּכֶל", המעוררת בנו את האסוציאציה עם "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" בסיפור "בראשית", וזו לשון הרב: "וַתֵּכֶל" – יש לומר כי עתה כלתה מלאכת כל העולם, ולכן נמסר במסורה שאין עוד בכל המקרא מלה זו'. המלה "וַתֵּכֶל" היא יחידאית בכל התנ"ך, ובדבריו אלה מתכוון 'בעל הטורים' למסור לנו את הרעיון העמוק, כי לא העולם הוא העיקר, וכי מלאכת בריאת העולם לא נסתיימה ביום השביעי. ששת ימי בראשית לא הגיעו להשלמתם, אלא גימור מעשה בראשית והשלמתו קיבלו ביטוים כמה עשרות דורות לאחר מכן, עם הקמת המישכן לעבודת-ה' בידי עם-ישראל, וזהו ה"ויכולו" האמיתי, משום שלא נברא העולם אלא – לשם עבודת-ה' על ידי האדם בעולם.


בסיפור ביצוע מלאכת המישכן על כל כליו ופרטיו המובא בסדרת "ויקהל" ו"פקודי", חוזר הביטוי: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה" 18 פעמים, ובפעמיים מהן, יש גם את הניסוח: "כְּכל אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשׂוּ", חזרה הנראית לכאורה מיותרת. על כך אומר ה"מדרש הגדול": 'שמונה-עשרה צווין נאמרו בפרשה, וכולן דרך חיבוב וזירוז, וכנגדן תיקנו חכמים שמונה-עשרה ברכות בתפילה (תפילת י"ח), לומר לך שהתפילה – מקום עבודה היא'. דברים אלה אינם פשוטים כלל, אלא מבטאים דבר גדול מאוד, שהתפילה איננה ביטוי לרגשות האדם, אלא היא מיצוה המוטלת עליו, והאדם המאמין מקבלה על עצמו, וכלשון המדרש – 'התפילה מקום עבודה היא'.

ALL RIGHTS RESERVED. TORATHESED.COM 2006-2021