top of page

"כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה'"


הפסוק מתחיל בלשון יחיד "כָּל מֵרִים", וממשיך בלשון רבים "הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה'".


יש לרמז בזה את מאמר אבותינו ז"ל (בבא בתרא ט) "הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות" (הנזכרות בספר ישעיה פרק נח) ומעתה הנותן צדקה לתרומות הקודש והמקדש, על אחת כמה וכמה שהוא מתברך בשש ברכות אלו.


וזהו שאמר הכתוב: 'כל מרים תרומת כסף ונחושת' למשכן ה', 'הביאו'- בנותריקון: הביאו' (שש) ברכות, 'את תרומת ה" עם תרומת ה' ("את" פירושו לפעמים כמו 'עם'). בשש ברכות אלו זוכה לעצמו ע"י הבאת תרומותיו.


בהתאם לקו זה נמשיך לבאר את האמור להלן בפרשת פקודי "ואת האלף... עשה ווים לעמודים". הפסוק בא לרמוז שכל המנדבים נתברכו בווי"ן (מלשון אות ו'), שהם 'שש ברכות' כל נדיב ותורם.


אך התנאי הראשוני והבסיסי כדי שהתרומה תיחשב כזכות, רק אם ניתנה על ידי הנדיב בשמחה ובחפץ לב. וגם לזה אנו מוצאים רמז בפסוק שלפנינו: נאמר 'כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו...' התחיל בלשון "מרים" וסיים בלשון "הביאו", ולא קיצר בלשונו לומר "כל המביא תרומת כסף ונחושת". ונראה לפרש, שכאן מדגיש הכתוב כי כל תרומותיהם של ישראל היו בנדיבות לב, ברצון ובשמחה, ולא ניתנו בעצבות או מחמת סיבות צדדיות, כגון קינאה ותחרות וכיוצא בהם.


וכיצד הראו זאת הנדיבים? על ידי ששיבחו ורוממו את הכלים המסוימים שהביאו. לא כדרך הקמצנים שאם מבקשים מהם להשאיל או לתת כלי כלשהו, רגילים לומר: כלי זה שבור, הכלי זה סדוק, והשלישי עקום... וכפי שפירש הרב מהר"א כהן ז"ל את הפסוק בישעיהו (לב,ז) "וכלי כליו רעים", היינו, זה שנוהג ברמאות ובקמצנות מופלגת בממונו, מתוך שמקפיד ששום בריה בעולם לא תהנה מרכושו וכספו, תמיד הוא נוהג לומר שכליו רעים, שבורים וסדוקים... אך לא כן היתה דרכם של נדיבי משכן ה'.


כשהגיעו הגזברים אל הנדיב היה כל אחד 'מרים' משבח ומפאר את 'תרומת הכסף והנחושת' שהוא נותן, כדי שיאמרו לו: "הבא עוד, כאלה ודומיהם". בכך הוכיח כל נדיב לב כי תרומתו אכן נקיה וטהורה, ולא מתלווה עמה שום רגיש שלילי חס ושלום, אלא ניתנת בלב טוב ובנפש חפיצה.


נוסף יש לומר בזה, כי בניגוד לטבע העולם, שכאשר נותן האדם ממון בשביל מצוה וצדקה כמה פעמים בזה אחר זה, באופן טבעי נגרעת שמחתו כל פעם, וכבר נותן בחוסר רצון ולב, כי שמחתו הראשונית הולכת ונעשית חלשה יותר כל פעם ופעם.


לעומת זאת, היו נדיבי ישראל תורמים בצורה הפוכה: ככל מה שהוסיפו לתרום, נוספה להם שמחה יתירה שלא היתה להם כלל קודם לכן, ועוד הרימו והתעלו יותר ויותר-"כל מרים תרומה כסף ונחושת".


ובכוונה הביא הפסוק תרומת "כסף" ולא תרומת 'זהב'. לרמז על תוספת וריבוי שמחה שהיתה להם - כמו אותיות כ'ס'ף' שהערך המספרי שלכל אות נוספת, מתרבה יותר ויותר (כ=20, ס=60, ף=80), ולעומת זאת במלת "זהב" נופלות ערכן המספרי של האותיות הנוספות (ז=7, ה=5, ב=2), מטעם זה נזכרה כאן תרומת 'הכסף'. כך גם הזכיר את תרומת ה"נחושת", שהוא בלשון נוטריקון נח-שת, שפירושו כי באמצעות הבאת תרומה זה שת (שם) מנוחה על לבו, והיה כל אחד שמח מאוד על זכייתו הגדולה להרים תרומה הראויה לכבוד ה' יתברך.

bottom of page