"הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי"


בסדרת "ויגש" מגיעה לסיומה פרשת עשרים-ושתיים שנים, שהיא מסכת מופלאה בחיי אנוש, של אב ובנו שנפרדו. לאחר נאומו הגדול של יהודה, ופרשת התוודעות יוסף אל אחיו וההתפייסות ביניהם, בא סיפור ירידת כל בית-יעקב למצרים, האב חוזר ונפגש עם בנו האבוד בתנאים ונסיבות אשר שום דמיון לא יכול היה לצפותם מראש, ויעקב הזקן מגיע לבסוף אל המנוחה ואל הנחלה.


רמז מפורש לכך שכאן באה לסיומה פרשת-חיים, מוצאים אנו בלשון הכתוב בפסוק המסיים פרשה זו: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִםבְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (מז, כז), המורה על התערות בני-ישראל בגולה בתוך עם זר, שהוא כנגד הפסוק: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץכְּנָעַן" (לז, א), המורה על תחילת הפרשה בארץ כנען, בה לא זכה האב הזקן לישב בשלווה, משום שכלשון המדרש: 'ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף; אמר הקדוש ברוך-הוא: לא דין לצדיקים (כלומר, לא די להם) מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?'; ואילו עתה זוכה יעקב לשלוות זיקנה בצילו של יוסף, אם כי בנכר ולא במולדת.


הדגשת הפסוק החותם את "ויגש", יש בה רמז מבחינת הלשון והסגנון, לרעיון של 'סוף מעשה במחשבת תחילה', בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים', כלומר כל סיפור התרחשות מכירת יוסף בידי האחרים, מכוון היה לכך שאבותינו ירדו למצרים, הוי אומר הפסקה של כמה מאות שנים, בין ראשית צמיחתו של עם-ישראל בארץ-ישראל במסגרת בית יעקב אבי שבטי ישראל, לקראת החזרה אל הארץ כעם רב ועצום, ארוע העתיד להתרחש כעבור הרבה דורות.


במעמד הדרמטי של התוודעות יוסף אל אחיו, מספרת התורה כי יוסף עשה זאת שלא לעיני המצרים, ובהכריזו "הוציאו כל-איש מעלי" (מה, א), איש מן המצרים לא היה נוכח. נשאלת השאלה, מדוע ביקש יוסף שלא יהיו צופים נוכרים באותו מעמד? על כך נותנים רש"י והרמב"ן שני טעמים, ושניהם מעניינים מאוד, ויש בהם עמקות פסיכולוגית רבה מאוד.


הרמב"ן מוסיף טעם נוקב, ויש לו משמעות סוציולוגית פוליטית, הנוגעת לענין הימצאות יהודים בין הגויים: 'וטעם בהוצאה שהוציאם משם (כלומר למה לא עשה זאת בפומביות), כדי שלא ישמעו בהזכיר להם המכירה כי תהיה להם לחרפה וגם אליו למכשול, שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם, אלו אנשי בוגדוּת לא יגורו בארצנו, ולא ידרכו בארמונותינו, באחיהם וגם באביהם בגדו, ומה יעשו במלך ובעמו, וגם ביוסף לא יאמינו עוד'. כלומר, חרפה היא לגלות לגויים מה עשו היהודים בינם לבין עצמם, זאת משום שהדבר עלול להפחית מערכם וכבודם. כאן יש כבר גם ענין של סכנת מעמדו של יוסף עצמו, שהוא האדם הזר שהפך שליט, ולמרות פעולתו הרבה בהצלת העם והמדינה בשנות הרעב, יתערער אמונו בפני המצרים אם ישמעו כי הוא מבית-גידול בו אחים קשרו קשר נגד אחיהם ומכרו אותו לעבדות, ואף הוליכו שולל את אביהם בהעלימם מפניו את סיפור המעשה במשך שנים כה רבות.


אומר רש"י: 'לא היה יכול לסבול שיהיו המצריים ניצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהיודעו להם'; כפי שאמר: "אני יוסף אחיכם אשר-מכרתם אותי מצרימה" (מה, ד). טעם זה מובן לנו מאוד מבחינה פסיכולוגית אם אנו תופסים את אישיותו של יוסף, וכאן מתגלות לעינינו צדקותו וגדולתו כאדם שאיננו נוקם ואיננו נוטר לאחיו, והוא רוצה לחסוך מהם את עוגמת הנפש והחרפה, וגם לאחר הדבר הנורא שנעשה לו, חס יוסף על כבוד אחיו ומשפחתו, שלא יודע ברבים מה עוללו לו.


ALL RIGHTS RESERVED. TORATHESED.COM 2006-2021