"קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"


בסיומה של פרשת "נצבים" וכהקדמה לציווי האדיר לפיו מצווה האדם לבחור - "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (ל, יט), באה פרשה קצרה בת ארבעה פסוקים, המגדירה את נושא הבחירה וכיצד יש לחתור למימושו. נאמר בה כי הטוב איננו מצוי בשמים ואף לא מעבר לים: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (ל, יב). רש"י מצטט בהקשר לכך את הגמרא (עירובין, נה), 'שאילו היתה "המצוה" (שהיא התורה) בשמים, היית צריך לעלות אחריה וללומדה, ואילו היתה מעבר לים - לעבור אחריה וללומדה'.


'בעל הטורים' בחריפותו מוצא כי במילים "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה", ראשי-התיבות נותנים את המילה 'מילה', ואילו סופי-תיבות נותנים את שם הוי"ה, והוא מוסיף: 'לומר אינו יכול לעלות אל ה' אם לא שיהא נימול'; בדומה לאברהם-אבינו שנעשה היהודי הראשון, בקבלו עליו את מיצות המילה כפי שנאמר לו: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (בראשית יז, א), כהקדמה לניסיון העקידה.


רבנו בחיי עומד על כך שהברית הגדולה בנושא התשובה והגאולה, הכרוכות זו עם זו ולמעשה הן גם זהות, מסתיימות במילה "לעשותו", כנאמר: "כי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (ל, יד); מאידך מול הייעודים שב"ניצבים" הוא מציג את עניין בריאת השמים והארץ בסיפור בראשית המסתיים גם הוא במילה "לעשות", כנאמר: "אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג), הוי אומר, זה כנגד זה: "לעשותו" - "לעשות". ובהקשר זה הוא אומר: 'מה שנחתמה פרשת הגאולה של מעלה במלה "לעשותו" (הרי זה) כדי להשוות ענין הגאולה למעשה-בראשית שנחתם גם הוא במילים - "אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". כלומר, אותה 'בריאה' שהאדם כאילו 'בורא' ויוצר במאבקיו ובמאמציו להיות נגאל מן הרע, שקולה כנגד בריאת שמים וארץ.