"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"


יש להתבונן כי מתחילה אמר "בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה"; ואח"כ אמר "מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה". כי יש הבדל בין לשון 'הפיצך', ללשון 'הדיחך', כי הפיצך יאמר על הגלות, והדיחך יאמר על המצות, כי בהיות ישראל בארצות העמים הם נדחים מן המצות הן מצד מ"ש בתוכחה (דברים כח.לו) "וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים". הן מצד שרוב המצות תלויות בארץ, וע"י הדחה זו ישראל קרובים לבא לידי טעות ולומר שאין הקב"ה חפץ עוד במעשיהם כלל, על דרך שנאמר (ישעיה א.יא) "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'" וע"י זה יתיאשו לגמרי מן הגאולה כי יאמרו שהקב"ה הדיחם מן המצות בכוונה גמורה, וטעות הוא בידם, כי הקב"ה לא נתכוין בעצם וראשונה כ"א על הפיזור להפיצם זה מעל זה, כי כינוס לרשעים רע להם (סנהדרין עא:) אמנם מה שנדחו מן המצות נמשך במקרה מן ההפצה ולא שיתכוין השם-יתברך בעצם וראשונה להדיחם מן המצות.


וזהו המכוון בפרשה זו, "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"; שתחשוב בלבבך דבר, ומהו הדבר אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. כי תחשוב שה' אלהיך הדיחך מן המצות בכונה ועצם וראשונה כי אינו חפץ לא בך ולא בשמירת מצותיך עוד, ועי"ז תתיאש מן התשובה כי תאמר - לו חפץ ה' בנו לא תקראנה אותנו כאלה מידו יתברך, ע"ז אמר שאתה חושב תועה על ה', ואין הדבר כן - אלא במצותיך חפץ מאד לעולם, ובזה יבחן הדבר במ"ש "וְשַׁבְתָּ עַד ה'" וגו', כי מיד כאשר תגמר בלבך לשוב בתשובה שלימה עד ה', אע"פ שעדיין לא עשית הדבר הראוי להעשות בפועל, שהרי לא נאמר כאן עדיין 'ועשית את כל מצותיו' כמ"ש בסמוך, בזה הורה באצבע לומר ראה איך אתה טועה בדעתך כי לא זו שבמצותיך חפץ מאד, אלא אפילו תיכף שתשוב עד ה' "וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". שעיקר השמיעה בקול ה' היא בכל לבבך לבד, שיראה ה' בך סימני טהרה שנכון לבך אל ה', אך שהמניעה היא שלא תוכל לעשות בפועל כל מצותיו, ומ"מ תיכף ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו'.


שתי פעמים ושב שהזכיר בזה אחר זה הראשון מדבר במחילת העון הקודם הנקרא 'שבותך', כמו 'הבת השובבה' (ירמיה לא.כא) וכמו 'וילך שובב בדרך לבו' (ישעיה נז.יז) וכמו 'שובה משובה ישראל' (ירמיה ג.יב) וכן רבים, על-זה אמר "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" כי אפילו שבותך המתיחס אליך, דהיינו העון יתהפך לזכות, כאמרו רז"ל (יומא פו:) שע"י התשובה נעשין הזדונות כזכיות זהו שנאמר "וְרִחֲמֶךָ" שהוא לשון אהבה, ר"ל שיהיה הקב"ה אוהב את שבותך יען כי הזדונות יהיו בעיניו ית' כזכיות ואוהבם מאד.


והשני מדבר בשיבת ישראל מן הגלות, זהו שנאמר "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה". לא כמו שחשבת שהדיחך ה' אלהיך ונתכוון בעצם וראשונה להדיחך מעל שמירת המצות, אלא בעצם וראשונה נתכוין ה' להפיצך, אמנם ההדחה מן המצות נמשך במקרה מן הניפוץ ומ"מ "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם" כי באמת אתה מודח מן המצות, אבל אין לייחס הדבר אליו ית' כ"א אליך ונקרא נדחך, כי אתה עשית וגרמת לך הדחה זו מבית ומחוץ, ואע"פ שאתה גרמת לך להיות מודח מן מקום קיום המצות רחוק מאד, מ"מ "מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ". "משם יקבצך" זהו קיבוץ גליות, ומשם יקחך אליו לסייע לך לשמירת המצות. "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ... וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" אין הפירוש מאבותיך יותר מאבותיך, שהרי בסמוך אמר כאשר שש על אבותיך משמע לא יותר מהם אלא שוה להם, אלא 'מאבותיך' לומר לך מאחר אשר אתה הכינות לבך אל ה' אבל עדיין לא יצאה מחשבתך אל הפועל כי לא קיימת המצות עדיין ע"כ עדיין אין זכותך מספיק לך להטיב לך ולהרבותך כ"א זכות אבותיך הוא שעמדה לך להטיב לך ולהרבותך, זה"ש 'מאבותיך' שדבר זה נמשך לך מאבותיך, אמנם מ"מ מאחר שלבך שלם עם ה' וגמרת בלבך לעשות כל מצות ה' גם בפועל אם תבא המצוה לידך גם לעומת זה ה' יגמור בעדך.


"וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה'". שיתן בלבך לעבדו מאהבה לא מיראה, כי העושה מאהבה עובד את ה' בשמחה, אך שכל זמן שאין הקב"ה מתנקם מאויביך, תמיד מורא אויביך עליך פן יחזרו להלחם בך ועל כן אין לבך פנוי לעבוד את ה' בשמחה, על-כן "וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ". ומאז תהיה בטוח שלא יבואו עליך עוד, ו"יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם" (תהלים נח.יא) הנה מאז תהיה מוכן לעשות כל מצות ה' בשמחה גם בפועל זה"ש "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו". ואז לא תצטרך לזכות אבותיך, זה-שנאמר "וְאַתָּה" כי בך לבד תלה הדבר, ואז ישוב ה' לשוש עליך כאשר שש על אבותיך כי תהיה שוה לאבותיך, כי יש בידך זכות עצמך ואל ההרים לא תאכל כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין פא.) מן פסוק "אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל" (יחזקאל יח.ו) שלא אכל בזכות אבותיו. וע"י ביאור זה נתיישבו הרבה ספיקות בכל המשך פרשה זו כמבואר לכל מבין במעט התבוננות.