הורה שאין האדם הומה אחר התאות כ"א מתוך הרחבה יתירה, ואין ארי נוהם כ"א מתוך קופה של בשר (ברכות לב.) לכך אמר "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ". וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא "אֹכְלָה בָשָׂר".
ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים, והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש עליו מורא מלכות שמים ביותר, כמו-שכתוב "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט.כט) רוצה-לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים;
אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה' מכליותיך, ע"כ כל היום תתאוה תאוה גם בוש לא תבוש מלומר "אֹכְלָה בָשָׂר", הנני מתיר לך הדבר "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ" וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וזה-שכתוב "אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ". וכמו שנאמר (שם יח.יג) "כי יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף". ואמרו רז"ל (חולין פד.) למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת.
ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית, שור או כשב או עז, אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם, אז תשקוט תאותו, כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח, כי לא לחנם אמר יצחק לעשו "וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה". (בראשית כז.ג) וכי לא היה לו בבית דבר הניצוד כבר? ולמה חרד את כל החרדה הזאת לטלטלו במקומות הסכנה?
אלא שהיה מתנהג על פי הדרך ארץ אשר למדה התורה - שלא יאכל בשר כי אם בהזמנה זאת ע"י צידה דווקא כדי שלא יהיה מורגל בו, לכך נאמר "אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ". רוצה-לומר אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם, כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר, וזה פירוש יקר ומיושב לשון אך יותר מפירושו של רש"י.
ולפי שמצינו, שבכל דבר הניצוד ממקומות ההפקר יש בו לחוש ביותר שלא יהיה דבר גזול, כי על כן הזהיר יצחק את עשיו שיביא לו מן ההפקר ולא מן הגזל לפי שאולי הניצוד היו לו בעלים וברח מהם, על-כך נאמר כאן "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ". וכי סלקא-דעתך (עולה על דעתך) שיזבח מן אותן אשר לא נתן לו ה'? אלא שרוצה-לומר שיאכל דווקא בהזמנה זאת, כי יצוד ציד חיה או עוף ויש לחוש בו על הגזל כאמור, על-כן אמר "אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ" שאפילו במצודתך לאפוקי הגזול אינו מאת ה' ועל-זה אמר "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ", והזהרתיך על הגזל או הזהרתיך שלא תאכל בשר כי אם בהזמנה הזאת.
