"וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ"

בעקבות המדרש עומד רש"י על כך, שאברהם בהזכירו לאליעזר את פרשת חייו שהחלה ביציאה מאור-כשדים ומחרן, מכתיר את ה' בתואר "אלהי השמים" (כד, ז), ואילו בהטילו על אליעזר את תפקיד שידוכי יצחק, דבר המתייחס להווה ולא לעבר, הריהו מכתיר את ה' בתואר "אלהי השמים ואלהי הארץ" (כד, ג), וכך אומר רש"י: 'ולא אמר 'ואלהי הארץ', ולמעלה אמר: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ", אמר לו: עכשיו הוא אלוהי-השמים ואלוהי-הארץ שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כאשר לקחני מבית אבי היה הוא אלוהי-השמים ולא אלוהי-הארץ; שלא היו באי העולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ'. משמע דברים אלה בא ללמדנו, כי רק לאחר מפעלו של אברהם-אבינו בהפצת שם ה' בקרב הבריות, נעשה השם-יתברך כביכול גם "אלוהי הארץ".

'חזקוני' המביא את דברי רש"י מוסיף על כך הערה מעניינת מאוד: 'ומטעם זה ליכא (כלומר אין) מלכות בברכה הראשונה של 'תפילת שמונה-עשרה', דלא שייך לומר 'אלוהינו מלך העולם אלוהי אברהם' שהרי בפרק שהתחיל להיות אלוהי אברהם, לא היה עדיין מלך על כל העולם'. כלומר, בדרך כלל הניסוח בברכות שנוהגים לברך הוא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם", אולם הברכה הראשונה ב'תפילת שמונה-עשרה' שהיא ברכת 'מגן אברהם', אין בה מלכות, והיא מנוסחת בצורה המקוצרת: "ברוך את ה' מגן אברהם" ללא התוספת "אלוהינו מלך העולם", זאת משום שבאותו פרק זמן שהיה הקב"ה אלוהי-אברהם טרם נתפרסם שמו ברבים, ולא היה עדיין מלך העולם. בזה כמובן לא נאמר כי חל שינוי באלוהותו, אלא שהשינוי חל בתודעתם של בני האדם, אשר בטרם זרח כוכבו של המאמין הראשון אברהם-אבינו, לא הכירו את אלוהים כי אם בבחינת 'אלוהי-השמים' בלבד, אולם מכאן ואילך הריהו 'אלוהי השמים ואלוהי הארץ'.

אנו הרי יודעים שהשם-יתברך אינו גוף, ולא יכול לחול בו שינוי בגלל בריאת העולם, ואנו גם מכירים את דברי הנביא האחרון האומר: "אני ה' לא שניתי" (מלאכי, ג), ואין צריך לומר שלא חל בו כל שינוי בגלל מפעלו של אברהם-אבינו. התארים כולם אינם מתייחסים כלל לשם-יתברך, אלא הם מתייחסים להכרת-ה' בתודעת ברואיו. אלוהותו של אלוהים ומלכותו אינן פונקציות אלא הן עניין של מהות. הן אינן מתגלמות דוקא באדונותו על העולם שברא, אלא אלוהותו היא בו עצמו. דבר זה אמור גם בנוסח המצוי בסידור-התפילה, השגור בפי כל יהודי המקיים מיצות תפילה ובו קוראים אנו: "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא". לכאורה הדברים רחוקים מלהיות פילוסופיים, אולם יחד עם זאת אמור בהם דבר גדול מאוד, והשאלה היא: על מה מלך ה' בטרם כל יציר נברא?

התשובה היא כאמור שהמלכות גלומה בו בעצמו, ולא בשום קשר פונקציונלי בינו לבין העולם. מציאות העולם היא אי-רלוונטית מבחינת אלוהותו של אלוהים, ולכן כל התארים החוזרים ונשנים במליצה המקראית, ובעיקר בברכות ובתפילה, כגון הביטויים המליציים 'אלוהי השמים', 'אלוהי הארץ', אדון עולם', 'מלך העולם' וכדומה, אינם מתייחסים כלל לשם-יתברך, אלא כאמור אך ורק להכרת ה' על-ידי ברואיו.