"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְ-ה-וָ-ה"


במסגרת הרשימה הגדולה של המיצוות המעשיות הכלולות במושג זה של קדושת ישראל, מופיע גם אותו צו חמור, קשה ומקיף: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (יט, יח), עליו הגו הוגי דעות וחשבו אנשי אמונה ומוסר מדורי דורות, ובקשר אליו ידועים ומפורסמים דברי האישיות המרכזית בעולם התורה שבעל-פה ר' עקיבא, שאמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - זה כלל גדול בתורה'.


כאן המקום לציין כי דבריו הגדולים אלה של ר' עקיבא מוצאים לפעמים ממשמעותם, ומנוצלים על ידי בני אדם המתכוונים מדעת או אפילו שלא מדעת, לרוקן את התורה ואת המיצוות ממשמעותן כעבודת ה', ולהעמידן על תקן של מערכת ערכים אנושיים ומוסריים, שיש להם תוקף ומשמעות ללא קשר אל מעמדו של האדם לפני ה', ואפילו ללא קשר לתודעת מעמדו של האדם לפני ה', כלומר ללא קשר לאמונה הדתית.


דברי ר' עקיבא אלה מתפרשים ואפילו בזדון, כאילו הוא מעמיד את מה שניתן לכנות שלמותו-המוסרית של האדם כתכלית התורה כולה, ויש לחזור ולהדגיש כי יש בכך התעלמות זדונית מכוונתו של ר' עקיבא שהיא מאוד ברורה. מן הראוי להדגיש כי פסוק זה עליו מצביע ר' עקיבא, במקורו איננו מופיע בעל שלוש מילים כפי שהוא מפורסם ברבים, אלא הוא בן חמש מילים, ובפרשה שלנו אנו קוראים אותו בשלמותו לאמור: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְ-ה-וָ-ה". כאן ראוי לשאול ולכן אנו גם שואלים, מה משמעות התוספת הזאת "אֲנִי יְ-ה-וָ-ה", ומיד ניווכח כי תוספת זו איננה כלל וכלל תוספת, אלא היא למעשה העיקר.


בפרשת "קדושים" חוזרות המילים "אֲנִי יְ-ה-וָ-ה" שמונה פעמים, והניסוח "אני ה' אלהיכם" חוזר בה שבע פעמים בקשר למיצוות המוזכרות בה, שהן לכאורה הדרכה והנחיה להתנהגות האדם ופעולותיו. כלומר, בחמש-עשרה מן המצוות באה מעין הנמקה או חיזוק של שני ביטויים אלה, וכבר עמדו על כך מפרשי המקרא הסוברים כי הדבר מתיחס להכרת האדם ולתודעתו.


רש"י מסכם את הדברים האלה בהדגישו כי "אני ה'" נאמר על דברים המסורים ללב, הוי אומר על אותן מיצוות אשר על קיומן יכול להעיד אך ורק הבוחן כליות ולב, ומכאן שמיצות 'אהבת הרע' כפי שהיא כתובה בתורה, משמעותה בכך שהיא מיצות-ה', ובשום אופן לא במשמעות מוסרית, שהרי ציון והדגשת דבר הקיים בפני עצמו איננו דורש כלל תוספת זו של "אני ה'".


יתר על כן, תוספת זו אם היא מכוונת למשהו בעל תוקף מצד עצמו, הרי שהיא חסרת מובן. אילו דובר על תכונה או פונקציה הטבועה באדם מטבעו, או כגון על חובה המוטלת על האדם, והמתחייבת מטבעו באשר הוא אדם ובאשר הוא יצור תבוני, הרי לא היה בתוספת זו כל טעם.


ובמילים אחרות, אילו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מתחייב היה ממהותו של האדם, בין אם אנו מבינים מהות זו כנתון טבעי, ובין אם אנו מבינים אותה כמה שהאדם מפיק מעובדת היותו יצור תבוני, התוספת "אני ה'" איננה מוסיפה מאומה, שהרי דבר זה תקף מצד עצמו.


אולם התורה מנסחת צו זה כפי שהיא מנסחתו, ובכך אומרת לנו במפורש, שאין היא מכירה בחיובים בעלי משמעות דתית אם נובעים הם מטבעו של האדם, בין אם מדובר מטבעו הביולוגי או שמא מטבעו כיצור בעל תבונה.


'ואהבת לרעך כמוך' נאמר על-ידי הוגי דעות והוגים ב'תורת המידות' (אתיקה) בעמים שונים ובתרבויות שונות. במימרותיו של החכם הסיני הקדמון קון-פו-צה, שזמנו הוא כזמנם של אחרוני נביאי ישראל, וכמובן לא היה כל קשר וכל מגע או מידע ביניהם. בספר זה מובאים דבריו שהם ממש כדברי הילל הזקן – 'את אשר לא תרצה שיעשה לך אדם – אל תעשה אתה לאדם'.


לפנינו מומחשת בפועל תוספת המילים "אני ה'" למיצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ובכך מופקע נושא זה מתחום היחסים שבין אדם לאדם, ונכנס לתחום מעמדו של האדם לפני אלוהים שהוא המייחד והמשמעותי במיצוה זו.


כל מה שהאדם עושה או מצווה לעשות מבחינת טבעו, כגון על-ידי שרות שהוא משרת את עצמו, בין אם מדובר על עצמו כיחיד, ובין אם מדובר על המין האנושי כולו אשר כל פרט הוא חלק ממנו, כל זה הריהו חסר משמעות דתית לחלוטין.


משמעות דתית איננה נובעת אלא מתוך כך שהאדם עובד את ה', ואם אין הוא עושה מה שהוא עושה בחינת עבודת ה', כל זה הריהו חסר-חשיבות מבחינה דתית.


(גם) אם כי מעשה זה יכול להיות בעל משמעות גדולה מאוד מבחינת תורת מוסר אנושית, אלא שקיימות תורות מוסר אנושיות השונות מאוד זו מזו ולפעמים גם מנוגדות זו לזו.


התורה איננה תורת מוסר אלא היא תורת עבודת-ה', ולכן תוקפו של הצו בדבר אהבת-רעך מותנה באותה תוספת "אֲנִי יְ-ה-וָ-ה" שהיא המייחדת אותו, ור' עקיבא בתור יודע חומש, ידע היטב מה אמר בהדגישו - 'זה כלל גדול בתורה', ובאומרו דבריו אלה ברור היה לו, כי יהודי היודע חומש מכיר את הפסוק לא במקוטע אלא בשלמותו - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְ-ה-וָ-ה".