יש להבין, איזה תועלת תצמח לנו מכך שנדע שהרגו את בלעם? דבר נוסף יש לשאול: מדוע באמת נהרג במיתה משונה וקשה כזו, האם לא היה ראוי שתתגשם משאלתו שביקש "ותהי אחריתי כמוהו" לאחר שזכה ובירך את ישראל?
כדי להבין הדברים דבר דבור על אופניו, נקדים לכך משל באיש אחד בור ועם הארץ, אשר לא שיג ולא שיח לו עם כל דבר שבקדושה, מימיו לא הלך לבית–הכנסת, ואם כבר הלך- הגיע כאשר אחזו הקהל באמצע התפילה.
לימים נשא אותו אדם אשה משכלת על דבר ה', ממדינה אחרת, וילך לגור בארצה. בשבת הראשונה לשהותו בארצה של אשתו החליט בדעתו שראיו לו להשכים וללכת לבית-הכנסת, לכבוד השבת הראשונה שבה הוא שוהה בעיר ההיא.
הלך האיש לבית-הכנסת והגיע כאשר התחילו הקהל לומר הפסוקים "ה' מלך" וגו', וכמנהג בני ספרד - קמו כל הציבור על רגליהם כשאמרו תיבות אלו, הביט האיש סביבותיו כמנסה להבין על מה ולמה קמו כל העם על רגליו, ולא מצא שום סיבה הנראית לעין, הסיק אותו עם הארץ בליבו: אין זאת אלא שלכבודי קמו, מכירים הם בערכי והחליטו לחלוק לי כבוד.
מדושן עונג פסע לו האיש מעדנות עד לכותל המזרח, והתיישב לו ב... בכסאו של רב העיר, כיאה לאדם מכובד שכמותו. והנה אך התיישב לו על הכסא, גמרו הקהל לומר את פסוקי "ה' מלך" והתיישבו גם הם איש במקומו. אם עד עכשיו היה איזשהו ספק בליבו של האיש אם באמת קמו הקהל לכבודו, כעת הוא-כבר היה בטוח בכך, הלא כל הקהל קמו כשהוא נכנס והתיישבו כאשר ישב על כסאו, לא תתכן סיבה אחרת לקימתם ולשבתם אלא לכבודי- חשב האיש.
לא עברו אלא רגעים מועטים ורב העיר נכנס לבית הכנסת, מיד ניגש השמש לאותו יהודי ואמר לו שימחל בבקשה ויפנה את כס הרב, סר וזועף קם האיש מהכסא המכובד והלך אחר השמש, השמש הוביל אותו אל המקום המתאים לו, אי שם בירכתיים.
הביט אותו אדם סביבותיו וראה כיצד רב העיר נכנס לבית הכנסת, והנה, לרב לא חלקו כבוד כל-כך גדול כמו שחלקו לו, כאשר הוא נכנס לבית הכנסת קמו כל הקהל כאיש אחד על רגליו ואילו לרב- קמו רק האנשים שהרב עמד בסמוך אליהם, את חרונו של אותו האיש לא ניתן לתאר במילים, כיצד זה העיז אותו שמש עז פנים להתחצף אליו כל –כך, והלא בעיני כל בני המקום הוא גדול בהרבה מהרב, וכיצד זה את הרב מושיב השמש בכותל המזרחי ואותו בסוף מערב.
חזר האיש לביתו וסיפר לאשתו את כל אשר קרהו, איך שכל הקהל יצא מגדרו לכבד אותו ואיך השמש זלזל בו לעיני כל מעריציו, הוא כבר שקל לצוות ל'קהל עדתו' לפטר את השמש ממשרתו...
אשתו שפיקחית היתה, שאלתו בחכמה: כאשר השמש הוביל אותך לכותל מערב, האם גם אז קמו כל הקהל על רגליו לכבודך? חשב האיש קמעה וענה לה: אכן, לא קמו, אינני מבין מדוע באמת, מה ההבדל בין כניסתי לבית הכנסת להליכתי לכותל מערב?
אז אמרה לו האשה, אין זאת אלא שלא לכבודך קמו כל הקהל שנכנסת, אלא שבסדר התפילה אחזו בפסוקי "ה' מלך" והיו צריכים לעמוד, ועד שהגעת למקומך סיימו הפסוקים ולכן חזרו והתיישבו, אכן סיכמה האשה את דבריה- הוכיח סופך על תחילתך, שלא לכבודך קמו אלא לכבוד התפילה.
כך גם נפרש בעיינינו, בלעם סבור היה שחשוב הוא כמשה רבינו עליו השלום- על משה נכתבו פרשות בתורה, וגם על בלעם נכתבה פרשת "מה טובו אהליך יעקב", אך התורה סתרה את טענתו בגלותה באיזה דרך בזויה נהרג בלעם, ואף ברכותיו על עצמו לא התקימו, שהוא איחל לעצמו שיהא אחריתו כאחרית ישראל, אך למעשה ישראל- עושה חיל ואילו את בלעם הרגו לפי חרב.
ובכך כאמור, הוכיח סופו של בלעם על תחילתו, שלא לכבודו הניחו לו פרשה שלימה בתורה, אלא לכבודם של ישראל, לומר שגם נביאי אומות העולם מודים בעוצם הכבוד והמעלות שינחלו ישראל באחרית הימים.
