את דברי הפסוק הללו ניתן לפרש על פי מאמר הגמ' במסכת נדרים (ח, א) וכך נאמר שם: "מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר, נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך" ובהמשך הגמרא שם מבואר, שהסיבה שראוי לאדם להשבע שבועה זו, היא כדי לזרז את עצמו לקיים את המצוות, לבל יסית אותו היצר לעבור על דברי-התורה. והדברים טעונים ביאור, הלא אם אותו אדם הוא באמת ירא אלקים וחושש מלעבור על דברי התורה - אין לו צורך בשבועה, הוא ישמר מן החטא בגלל שצוה ונשבע על כך בהר סיני, ואם חושש הוא שמא יתגבר עליו יצרו ויסית אותו לעבור על מצות הבורא, מה תועיל לו שבועתו? הלא כמו שהוא עובר על הציווי שנצטווה בהר סיני, כך גם יעבור על מצות התורה של "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה", ולמי א"כ מועילה השבועה להשמר מן החטא?
כאשר נשכיל להבין את תחבולותיו של אותו מלך זקן וכסיל, דומה שהתשובה לשאלתנו תתבקש מאליה. לפעמים היצר "נתקל" ביהודי ירא שמים, שדבר לא יוכל לפתותו לעבור על מצוות הבורא.
מה עושה היצר? הוא משכנע את האדם שהדבר שמציע לו לעשות כלל לא נאסר, לדוגמא: אם בתורה נאמר "לא תגנובו", בא היצר וטוען: כל זה אינו אמור אלא שלא לגנוב מאדם צדיק וישר, אך אם אותו אדם הוא חוטא ופושע, ובכספו עושה הוא כל דבר אסור, הרי שיש "מצוה לקחת" ממנו את כספו, שבכך כביכול אנו מצילים אותו מן החטא, וכן הלאה והלאה, ומה לנו להאריך בתיאורים בדבר אשר לב כל אחד יודע מרת נפשו ומכיר הוא בטיעוני הסרק של היצר הרע.
כאן באה לעזרת האדם השבועה שנשבע בעצמו, שע"י כך הוא אומר ליצר, גם לו יהא כדבריך שהתורה לא אסרה לגנוב מאדם כזה, אבל אני בעצמי אסרתי זאת עלי בנדר, וכאשר האדם אוסר על עצמו אפילו דבר המותר, הרי מחויב הוא לקיימו. ובכך יסתמו בעז"ה כל טענותיו של היצר.
כך גם עשה בועז כאשר באה אליו רות באישון לילה, כנאמר בפסוקים שם: "וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו", (רות, ג) ובהמשך כתוב: "חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר" (שם, יג). גם שם בא אליו היצר באותן טענות של הבל, ואמר לו: הלא רות גיורת היא ובת מלכים, ואם תדחנה יש חשש שתחזור לעמה ולאלוהיה, וא"כ מצוה יש בדבר שתשאנה, ברם מיד קפץ בועז ונשבע "חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר" ובכך הצליח להתגבר על יצרו (ראה רות רבה ו, ד).
לאור זאת נוכל לפרש את דברי הפסוק שבפרשה כמין חומר: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה", אדם שבא לנדור נדר לשם שמים, ואותו נדר אינו לאסור את המותר עליו, אלא: "לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ" - לאסור את האסור. ואם יאמר בליבו: מה תועלת תהיה לי בשבועתי? את התשובה לשאלתו ימצא בהמשך הפסוק, כי ע"י כך יצליח להמלט מטענות הסרק של היצר ו"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" של הקב"ה, כי בוודאי "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" וישמור הוא על שבועתו.
