"בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ"


חטא לשון הרע הוא כה חמור, שלא זו בלבד שאסור לדבר בגנותו של הזולת, אלא חכמינו הזהירו גם שלא לדבר בשבחו של הזולת כי 'מתוך שבחו אתה בא לידי גנותו'.


כן הזהירו חכמינו על "אבק לשון–הרע", שלא יאמר אדם: "נורא בי פלניא" כלומר, בביתו של אדם פלוני אפשר למצוא תמיד אש בוערת, לפי שזה עלול להתפרש כאילו אותו אדם להוט יתר על המידה אחרי האכילה ותדיר מבשלים ואופים בביתו.


וכוון שדיבורים כגון אלו נחשבים גם הם לאבק לשון הרע, אכן אמרו חכמינו שקשה מאוד להיזהר בכך - "שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום. אבק לשון הרע".


בזה היה המגיד מקלם ז"ל מפרש את הפסוקים בתהילים: "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי. נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי" (תהלים לט- ב,ג,ד).


דוד המלך תוהה ותמיה, על שום מה נענש ביסורים בעוד שהוא היה נזהר מלשון הרע, וכן הוא אמר: "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה" - הן כה שמרתי על לשוני, עד כי נאלמתי דומייתי לבלי להוציא מפי דבר רע על איש: יתרה מזו: "הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב" - נמנעתי אפילו מלומר דבר טוב על איש, שלא לבוא לידי דיבור רע. ואף על פי כן "וּכְאֵבִי נֶעְכָּר" - על שום מה הנני כואב ומנוגע ביסורים? ברם "חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי" - לבי מתלהט ונצרב בהעלותי על זכרוני, כי "בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ" - שאמרתי דברים שאינם אלא אבק לשון הרע בלבד, כגון: בביתו של פלוני תבער תדיר אש (שזה מסמל את המושג אבק לשון הרע) - "דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי" - גם זה נחשב לדיבור לשון הרע ולכן אני נגוע ביסורים.