פרשות "תזריע" ו"מצורע" עוסקות באדם מבחינת מציאותו הביולוגית החומרית, ובעולמו של האדם כבשר-ודם, המספק את צרכיו בלבוש ובדיור, הוי אומר באריגים, בעץ ובאבן, לרבות פרשת מדווי האדם ונגעיו.
נושאים אלה לא זו בלבד שהם תופסים מקום נרחב מאוד בעולם המיצוות, אחוז גדול מאוד מכל תרי"ג (613) המיצוות מתייחס לענייני טומאה וטהרה ואיסורי מאכלות, ולאחריהם באים דיני לידה, וסת, זיבה, נגעים, צרעת-האדם, צרעת-הבגד, צרעת-הבית, טומאת המצורע וטהרתו, ובעולם ההלכה דברים אלה באים לידי ביטוי בצורה הרבה יותר נמרצת בעובדה, לפיה "סדר טהרות" במישנה מבחינת היקפו, הריהו הגדול בששת הסדרים.
וכאן מיד עולה השאלה מהי המשמעות האמונית-דתית של מערכת דינים זו? האדם באשר הוא בשר ודם הריהו משוקע בדברים אלה, זוהי מהותו האנושית שבוודאי אין לראות בה פגם, אולם יחד עם זאת דוקא בתור שכזה, מוטלת עליו החובה לחתור למימוש חובתו לעבוד את ה' בעולם הזה, שהזיהום הוא חלק בלתי נפרד ממנו.
אין כאן בריחה מן העולם הריאלי אל עולם אידיאלי של עבודת ה', אלא יש כאן עבודת ה' בעולם הזה כפי שהוא. עובדה זו מעוררת לעתים תגובות נפשיות שליליות באדם, ולפיכך יש מקום לעמוד ואפילו בצורה נמרצת על המשמעות האמונית-דתית של מערכת המיצוות המתיחסות לביולוגיה של האדם ולמאכליו, עליה נערמו רעיונות רבים הן בגדר דרוש והן בגדר העמקת החשיבה הרעיונית.
המקום הגדול שבדברים אלה תופסים בעולמה של התורה נובע מתוך העיקרון והכלל הגדולים שהם למעשה התורה כולה, שעל האדם מוטלת החובה לעבוד את ה'. התורה מרבה לעסוק בתופעות אלה, ושני פנים לעובדה זו; אם משום היותן מרכיבי יסוד בקיום האנושי, ומאידך אנו גם למדים מכך, שהתורה מפנה את תודעת האדם לקיומו האנושי הריאלי, וכל מה שנוגע לאדם כיצור טבעי עם כל הכרוך בטבעו זה, ודווקא בקשר לתופעות אלה דורשת התורה מן האדם לקבל עליו את עבודת-ה'.
קשר זה בין הנתונים הטבעיים של קיום האדם לבין עולם התורה והמיצוות, אינו אלא פרט אחד ביחס בין המציאות הטבעית לבין עבודת-ה' במסגרת מציאות זו, ו'עבודה' זו היא המשווה משמעות וערך למציאות הטבעית, ואלמלא היא, היתה המציאות הטבעית ריקה מכל משמעות, ובחלקיה הגדולים היא אפילו מכוערת עד כדי מיאוס.
המשמעות האמונית והדתית העמוקה שיש במיצוות-גוף אלה קיימת ועומדת, ולכן דרושה כאן התגברות על אותה תחושה בלתי אמצעית המתעוררת בבני אדם רבים.
מן הראוי לדעת, להודיע ולהיוודע, שבניגוד לתפיסה של הנצרות, המעמידה את עבודת-ה' על דברים שבלב, ולאו דוקא 'לב' במובן האנטומי אלא במשמעות הסמלית, המציינת את האלמנטים הרוחניים שבאדם, בעולם התורה לא קיים כלל המושג 'עבודת-ה' ברוח' או כגון בתודעה בלבד, זאת משום העובדה כי רוח האדם איננה קיימת כלל מצד עצמה. מה שאמנם קיים בפועל הוא רוח האדם שהוא בשר ודם, ולפיכך כאשר מדובר על עבודת-ה', אין הכוונה לאיזשהו יצור רוחני, שמבחינת תודעתו, הכרתו ואמונתו הריהו חותר להידבק באלוהים, אלא מדובר כאמור באדם כמות שהוא, ודוקא במתכונתו הטבעית על כל נגעיה, תחלואיה וזוהמתה הריהו מצווה לחתור לעבודת-ה', וכאן בא לידי ביטוי הנושא הגדול של המיצוות המעשיות המבטאות בפועל את עבודת ה' בגוף.
יש להדגיש שהתורה לא ניתנה לנפש-האדם אלא היא ניתנה לאדם, ועבודת ה' משמעותה היא, שהאדם כמות שהוא בשר ודם יקבל אותה עליו, ומכאן שעבודה זו בחלקה הגדול היא בגוף, ובמשמעות הפשטנית של המלה גוף, הוי אומר בקיבה, בסקס, ובנגעים השונים שהם חלק מהותי של האדם, ואם האדם נקרא לעבוד את-ה' הרי גם סקטורים אלה של החיים כפופים לעבודה זו.
