באותה מידה שאברהם-אבינו הוא אבי-היהדות, ניתן לומר על יעקב אבינו שהוא אבי העם-היהודי. אישיותו של יעקב מפותלת, מורכבת ומסובכת; המקרא מגדירו בראשיתו: "אִישׁ תָּם" (כה, כז), אולם הוא מתגלה כערום ואיש תחבולות. הוא קרוי "יֹשֵׁב אֹהָלִים" (כה, כז), הבן המועדף הנחבא אל הכלים והמודרך בידי אמו, מתגלה מאוחר יותר כאיש המעשה וההישגים, אשר נשיו ורכושו וקנינו באים לו בזכות כוחו עבודתו יוזמותו ופקחותו, והוא גם זה שמתוך אהבת אישה מתמסר לעבודה, בה עובד הוא במסירות נפש שנים רבות.
הוא הירא את אחיו ומתרפס לפניו, הריהו גם זה אשר שרה "עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים" (לב, כח), ולא זו בלבד, אלא שמתוך פסוק אחד האמור מפיו לעת זיקנתו, למדים אנו גם על כיבוש עיר שכבש בארץ כנען בחרבו ובקשתו. נושא כיבושי יעקב מיד האמורי אינו ברור כלל, ואל יפלא דבר זה בעינינו שהרי תמיהה זו על פרטים שלא סופר בהם קודם לכן, היא שעוררה את התרגום, לנסח ולתרגם את המילים "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" בשתי המילים הארמיות 'בצלותי ובבעותי' שפירושן 'בתפילתי ובבקשתי'.
