"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ"


הפסוק השני בפרשת "שמע" - "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" (ו,ה), נראה לנו פשוט וברור, אולם גלומים בו דברים עצומים, ולפנינו מוצג החיוב הנקרא בלשון המקראית אהבת-ה', שאותו מטילה עלינו האמונה.


אולם כאן ראוי כל אחד שישאל את עצמו, מה פירוש ומשמעות המילים לאהוב-את-ה', וכיצד ניתן בכלל להחיל על השם-יתברך או כלפיו קטגוריה אנושית זו של אהבה, כאשר ברור לכל בר-דעת כי השם-יתברך אינו נתפס כי אם בתפיסה שכלית?


אין אדם יכול לטעון על היותו מאמין בה' ואף אוהבו, משום שאמונה באלוהים המתבססת כאמור על מה שהאדם מדמה לעצמו כאלוהים, אין היא אלא מהותה של עבודה-זרה ועבודת-אלילים.


בעניין זה ראוי שנביא להלן את לשון מדרש ההלכה "ספריי": 'רבי אומר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ", איני יודע כיצד אוהב את המקום; תלמוד לומר: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", תן דברים אלה על לבך, שמתוך שאתה מדבק במי שאמר והיה העולם'; עד כאן לשון המדרש.


משמע, היחס בין אדם לאלוהיו מכונה בעברית-המאוחרת בכינוי 'אמונה', ואילו בעברית-המקראית הוא נקרא אהבת-ה', אינו אלא בנכונותו של האדם לקבל על עצמו את ההתחייבות לעבוד את-ה' בקיום התורה והמיצוות, בדומה לדברים המושמים בפי דויד-המלך בצוואתו לבנו: "וְאַתָּ֣ה שְׁלֹמֹֽה־בְנִ֡י דַּע֩ אֶת־אֱלֹהֵ֨י אָבִ֜יךָ וְעָבְדֵ֗הוּ" (דבה"י-א כח, ט), שהרי לא תיתכן 'דעת אלוהים' שלא במסגרת עבודת אלוהים.


כל טיעון אמוני דתי שאינו כולל בתוכו התחייבות זו, הריהו ריק מתוכן וחסר כל מובן, שהרי פונקציה זו של אהבה היא קטגוריה הנובעת מן היחסים בין בני אדם, או על כל פנים מן היחסים בינם לבין המציאות המקיפה אותם, ואינה יכולה לחול לגבי אלוהים.


מבחינה תיאולוגית קיים העיקר הגדול בחשיבה האמונית ביהדות כפי שנוסח ע"י המאמין הגדול אדוננו הרמב"ם: 'השם-יתברך אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי-הגוף, ואין לו שום דמיון כלל'; וכל אל הניתן לדימוי הריהו בגדר אליל שאין בו ממש.


יש להבין דבר זה בכל עמקותו, שקטגוריות תפיסת האדם אינן תופסות לגבי אלוהים שאינו ניתן לדימוי, ומכאן השאלה כיצד לייחס את קטגוריית האהבה האנושית, ביחסו של האדם לאלוהים, ולדרוש ממנו את הדרישה העצומה המנוסחת בדברי רבי עקיבא: "וּבְכָל-נַפְשְׁךָ" – אפילו נוטל את נפשך'?


לכולנו ברור כי אין דבר ריק בתורה, ואף על פי כן עינינו רואות כיצד התורה מצווה דוקא אותנו, אנו בני האדם בשר-ודם, במצווה אדירה זו של אהבת-ה', ואף תובעת מאיתנו להתאמץ להגיע לאהבה זו ברמה המשולשת של "בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ".


אדם יכול למשל לאהוב את עצמו, אדם יכול גם לאהוב אישה, וגם זה חלק בקיום האנושי אצל רוב בני האדם, והעמוקים ביותר בחוויותיהם; אדם יכול גם לאהוב כבוד, כסף, את המולדת ויש לא מעטים האוהבים שוקולד או עוגה עם קצפת. גם אם אחת מהאהבות האלה או אף כולן יחד אינן מנת חלקו של כל אדם ואדם, אף על פי כן יכול כל אדם להבינן ולהתיחס אליהן כאל נתונים הקיימים במסגרת התודעה האנושית.


יתר על כך, אנו גם מבינים יפה מאוד מהי הכוונה בדברנו על עובד-אלילים האוהב את אלוהיו, שהרי אלוהיו הוא דימוי אנושי, וכשם שהאדם יכול לאהוב אדם אחר, יכול הוא גם לאהוב את אלוהיו.


כיוצא בו ניתן לומר גם לגבי המאמין הנוצרי האוהב את אלוהיו, שהרי גם אלוהי הנוצרי הוא דימוי אנושי, ולא זו בלבד אלא יש לו אפילו ביוגרפיה וגם משפחה.


אולם מה משמעות "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ", אותו 'אלוהים אחד' שאיננו נתפס כלל בדימוי האנושי או במוחש, כאשר צו זה מכוון אל האדם היהודי?


על כך עומד, כאמור, הרמב"ם בחיבורו הגדול "מורה נבוכים". החיוב "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" איננו על המישור של כל אותן אהבות שהזכרנו, ו'אהבה' זו אינה כי אם שם-משותף, משום מוגבלותנו האנושית שאינה יכולה להתיחס לאלוהים אלא במושגים אנושיים.


תחילתו של הצו אמנם בחיוב הגדול - "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ", אולם מיד בהמשך נאמר: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", שזאת היא משמעות אותה אהבת-ה', הוי אומר, קבלת עול תורה ומצוות, שהרי אין אהבה זו יכולה למצוא ביטוייה אלא בעבודת-ה' המתגלמת בקיום מיצוותיו, משום שלא יתואר ולא יעלה על הדעת כל יחס נפשי אחר לאלוהים.

ALL RIGHTS RESERVED. TORATHESED.COM 2006-2021