"וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם"


הרמב"ם מסביר כי כל הרעיון העצום של קבלת עול מלכות שמים, עיקרו ויסודו בעבודת-ה' 'ושלא לעבוד זולתו', שהיא משימה קשה מאוד לאדם, משום נטייתו להאלהה (לעשות לאלוה) שהיא מן החזקות ביותר בנפש האדם.


לאחר כשלון העגל ומתוך המגמה ללחום נגד נטיה עזה זו, ולמנוע בעד האדם שאמונתו תדרדר אותו לעבודה-זרה, על ישראל הוטלה צורה בלעדית של עבודת-ה', מבחינת יחוד מקום אחד ומיוחד בלבד, והתורה הורתה על הקמת המישכן, לרבות מתכונת קבועה ומחייבת של עבודת-ה' בו אך ורק בידי הכוהנים,


וכל צורת עבודה אחרת אם בתוספת עליה או גריעה ממנה הריהן פסולות ואסורות. נוהל עבודה זרה נמשך במישכן בשנות נדודי ישראל במידבר, ולאחר כניסתם לארץ וההתנחלות בה תפס מבנה הקבע הקרוי מיקדש את מקום המשכן, ועבודת הקורבנות הוגבלה אך ורק לאותו השטח של כמה עשרות מטרים רבועים בהר-הבית, ואילו מחוץ לתחום זה, בכל מושב בו יושבים יהודים, לא זו בלבד שאין חיוב של עבודת קורבנות, אלא יש אף איסור מוחלט על כך. כלומר, לא שיש בעבודה זו כשלעצמה משמעות חיובית דתית, אלא היא מהווה כאמור תריס בפני עבודה-זרה והרחקתה, בבחינת רפואה מונעת, זאת משום שהאדם מתוך דחפים דתיים שבו, מגלה נטייה עזה להיתפס בה.


הרמב"ם מטעים ומדגיש את ההגבלה שדיני המיקדש והקורבנות מטילים בעבודת-ה', כל זאת כדי שהאדם לא יעבוד את ה' מתוך דחפים דתיים הפועלים בו, שהיא למעשה צורת עבודת שאין בינה לבין עבודת אלילים כמעט מאומה, ומכאן שסדרי העבודה המוכתבים ומוגדרים על ידי מיצוות התורה, אינם אלא אמצעי בטיחות בפני עבודת ה' המדומה.


לדעת הרמב"ם, אם נצטווה קהל ישראל להביא במיקדש קורבן-ציבור יומי כנאמר: "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (במדבר, כח, ד), פירוש צו זה הוא, כי מלבד אותו קורבן-תמיד לה', כל קרבן אחר הריהו פסול ואסור, ואם מקום מסויים נקבע כמיקדש, משמע כי אסור לקדש כל מקום אחר זולתו.


בעיון מדוקדק בדברי הרמב"ם המפורטים באריכות ב"מורה נבוכים" חלק-ג, פרקים מה-מו, לא יקשה להיווכח כי על אף היות דבריו מנוסחים בניסוחים פילוסופים, הריהם נראים קרובים ביותר לפשט המקרא, שהרי בצורה ברורה ונוקבת ביותר אמורים הדברים בתורה, כאשר עוסקת היא בנושא הקורבנות במקום אחר לגמרי, בהקשר להבאת הקורבן אל אוהל-מועד, ואנו קוראים את שני הפסוקים האדירים הבאים: תחילה: "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לַה' אוֹתָם" (ויקרא, יז,ה), ושני פסוקים לאחר מכן באה ההנמקה: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (שם, יז,ז), וכאן רואים אנו בעליל כיצד אמורים הדברים במפורש, כי עבודת ה' במישכן ובמיקדש מהווה אמצעי דידקטי למניעת עבודה-זרה.


כנגד תפיסה זו שהרמב"ם מרחיבה ומעמיקה מאוד מתקומם הרמב"ן, שמתוך גישתו המיסטית הוא איננו יכול להסכים עם הגישה, לפיה נושא הקורבנות התופס מקום כה גדול במאות פסוקים בתורה, והוא גם אחד מששה סדרי התורה שבעל-פה, יתכן כי אין משמעותו אלא אמצעי מניעה בלבד כנגד עבודה-זרה. הרמב"ן כדרכו איננו יכול להימנע מלגלות בעבודת הקורבנות משמעות חיובית, מיסטית וניתן אף לומר מאגית, וכי באמצעותה האדם מתעלה ומתקרב אל האלוהות, ולחינם מתמרמר הרמב"ן על הסברו של הרמב"ם בנושא הקורבנות, וטעות גדולה טועה הוא בחושבו כי יש בכך מישום פיחות במיקדש ובעבודת הקודש בו.