"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק"


מצות דביקות בה' נזכרת בתורתנו הקדושה בפסוק: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י'). וכן (שם יא): ''כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן וגו' וּלְדָבְקָה בוֹ". וכתב הרמב''ן בפירושו על התורה, (שם) וזה לשונו: ''אולי יאמר, לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף וכו', ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד, לא תפריד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו בלבד ולבו בל עמהם, אבל הוא לפני ה' תמיד, ויתכן באנשי מעלה הזו שתהיה נפשם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה''.


וכתב ה''אבן עזרא'' (שמות לא, יח): שורש כל המצוות - עד שיאהב את ה' בכל נפשו וידבק בו. ובמהר''ל (''נתיבות עולם'' סוף נתיב האהבה): כי כל המצוות הם, שיהיה לאדם דביקות בו יתברך. וב''תולדות יעקב יוסף'' פרשת חיי שרה: מצות "וּבוֹ תִדְבָּק" היא תכלית תורה ומצוות. וב''פרי הארץ'' (באגרות): כל מצוות התורה והסיגים והגדרים, המה צרופי מידות ועצות לדביקות, כמאמר הזוהר (ח''ב פ''ב ע''ב), שקורא לכל מצוות התורה ''עטין'', פרוש: עצות. והיא שיא השיאים של עבודת ה' - להגיע לדביקות בה'. וב''עבודת ישראל'' (אבות פ''ג מ''י): הנה כל התורה כולה היא רק להדבק בהקב''ה, ולכן סיים משה רבנו ע''ה אחרי התוכחות: ''וּבוֹ תִדְבָּקוּן''.


ובספר ''מסילת ישרים'' בפרק א', בבארו את חובת האדם בעולמו, מאריך בביאור ה''דביקות'':שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, ומקום התענוג והעידון הגדול הזה באמת הוא בעולם הבא, אבל להגיע לזה צריך לעבור את פרוזדור העולם הזה, עיין שם באורך. וכתב שם, שזו היתה כל בקשת דוד המלך ע''ה: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה כָּל יְמֵי חַיַּי"(תהילים כז, ד), וכן אומרו: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהילים עג, כח), שאין לי טוב אחר באמת, רק קרבת אלקים. והיינו, הדביקות בו יתברך, שהוא, בעצם, העונג הגדול והעידון האמיתי. שאמנם לזכות לו בשלימות - כל אחד לפי מדריגתו - הוא בעולם הבא, אבל כבר בעולם הזה צריך להשתדל להכין עצמו לקרב עצמו למידה זו ככל האפשר. ולאחר ראותנו כל זאת, בודאי אי אפשר לומר, שמצות הדביקות נאמרה רק ליחידה סגולה, אלא היא מצוה שצריך להגיע אליה כל אחד ואחד.