"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'"; צריך לדעת למה כפל לומר דברים עצמם שאמר בסמוך, ויתבאר על פי דבריהם ז''ל (סנהדרין עד.) שאמרו "וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם - שאם אנסוהו לעבור על אחת ממצות ה' יעבור ולא יהרג.
ואמרו עוד כי על ג' עבירות חייב אדם ליהרג ולא יעבור והם: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. מעתה אמר פסוק ראשון סמוך למצות עריות ולא התנה הכתוב "אשר יעשה" וגו' "וָחַי בָּהֶם", ואמר פסוק ב' לצוות על שאר המצות ואמר "וָחַי בָּהֶם" לדייק ולומר שבמצות שנאמרו בפסוק שלפנינו, שלא אמר "וָחַי בָּהֶם" - יהרג ואל יעבור.
עוד נראה בהעיר עוד למה שינה הכתוב בב' כתובים, בראשון אמר "אני ה' אלהיכם", ובפסוק ב' אמר "אני ה'". אכן כנגד ב' בנים דברה תורה - אחד העושה מיראה ואחד העושה מאהבה, וכבר נתבארו הדברים במקומות אחרים (סוטה לא) כי העושה מיראה שכרו לאלף דור והעושה מאהבה שכרו כפול לאלפים.
והנה מן הנמנע שישיג המשיג בחינת האהבה עד שתקדים לו בחינת היראה בסוד (תהלים קיח) "זה השער לה'", ואשר על כן אמר הכתוב כנגד בחינת היראה "את משפטי" וגו' "אני ה' אלהיכם", דקדק להזכיר בחינת הדין שהוא רמוז בשם אלהים להעירך במי הכתוב מדבר, ואחר כך צוה לגדר ב' לעשות מאהבה, ולזה אמר "אֲנִי יְ-ה-וָ-ה" ולא הזכיר שם אלהות לומר שתהיה השמירה לצד אהבת הטוב והחפץ והרצון פעל בו לעשות מאמר קונו החביב מאהבתו אותו, הגם שלא היה עונש לעובר.
ואמר "וָחַי בָּהֶם" פירוש כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי. ואולי כי לזה רמז באומרו "וחי" בתוספת וא''ו להעירך שזה נוסף על שכר אחר שהוא שכר הנעלם, מה שאין כן גדר הראשון שעושה מיראה שאין לו אלא לעולם העליון כאומרו ללכת בהם לעולם העליון, אבל גדר זה "וָחַי בָּהֶם" פירוש לא לעתיד לבד שאם כן היה לו לומר 'ויחיה' אלא מעת טעמו טעם המצות בערך זה "וָחַי בָּהֶם".
ולדרך זה יתבאר גם כן מה שאמר בפרשת (עקב יא יד) "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" שאמר "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם" וגו', פירוש לצד ששם נאמר "לאהבה את ה'" וגו' לזה הודיע כי מצוה זו יש לה שכר גם בעולם הזה וראוי הוא ליהנות בב' עולמות. והגם שאמרו ז''ל (קדושין לט:) שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה ישנו בהטבה זו, ורמז עולם העליון במה שאמר "ונתתי" בתוספ' וא''ו בתחילה יעוד השכר לו' אין זה אלא תוספת על הנעלם המושכל הנצחי:
"האדם" וגו'. במסכת שבת וזה לשונם (ב''ק לח. ע''ז ג). אמר רבי יהודה מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול דכתיב אשר "יעשה אותם האדם וחי" וגו'; 'כהנים לוים ישראלים' לא נאמר - אלא "האדם" ע''כ. פירוש לצד שהוקשה לרבי יהודה יתור האדם, עוד הוקשה לו למה דיבר הכתוב בלשון נסתר שהיה לו לומר 'אשר תעשו אותם' כדרך שהתחיל לדבר "ושמרתם" וגו' לנוכח, ומכח זה דרש שנתכוון למי שלא היה שם באותו מצב שאינו לא כהן ולא לוי ולא ישראל ומי זה - הוי אומר זה גוי.
והתוספות ז''ל הקשו מברייתא (ב''מ קיד) שדרש ר''ש פסוק (יחזקאל לד) "אדם אתם אתם קרויים אדם" וכו'. ואמרו שיש לחלק בין אדם להאדם ע''כ. וכמו כן ראיתי בספר הזוהר (ח''א כה.) שחילוק זה אמיתי מצד עצמו, והוא דבר שבענין תלוי כידוע ליודעי חן שחשבון המעולה הוא של אדם, ולא של האדם - כי המוסיף גורע. ואולי כי כשעוסק הגוי בתורה גם עליו יהיה כתר זה ליקראות אדם, וכפי זה אות ה''א שב"האדם" הוי ריבוי הגוי שגם הוא יקרא אדם כשעוסק בתורה, ואין אות הה''א כאן מעיקר השם, והבן.
