"וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא"


כשנתבונן בפסוקים העוסקים בהליכתו של בלעם אצל בלק, נבחין בכמה וכמה דקדוקים ותמיהות, נזכיר בעז"ה חלק מהם: נאמר "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" מדוע חרה אפו של הקב"ה בבלעם, והלא הקב"ה בעצמו אמר לו לפני כן "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם", הרי שהלכתו של בלעם היתה באישרו של ה'.


דבר נוסף הטעון בירור, הוא הלשון הכתוב "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא" - תיבת "הוא" לכאורה מיותרת.


בהמשך הכתוב מובא שמלאך אלוקים מתייצב לקראתו בדרך, וכותבת התורה שבינתיים בלעם - "הוא רוכב על אתונו", וכי עד אתה בלעם לא רכב על האתון? והלא כבר נאמר-"ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב".


וכמו כן בהמשך הכתוב (שם לה) לאחר משא ומתן ארוך עם המלאך, המלאך מתרצה לבלעם ואומר לו "לך עם האנשים", האם עד אתה בלעם לא הלך עמם שהוצרך המלאך לומר לו ללכת "עם האנשים"?


כדי ליישב את כל הקושיות הלל, נתאר את מה שהתרחש שם לפי דקדוק לשון הפסוקים, ובכך יתיישבו בעז"ה כל הקושיות כמין חומר.


בלעם מקבל היתר מהקב"ה ללכת עם שליחיו של בלק, אך לא הרי הליכתו של בלעם כהליכתם של שרי מואב אשר עמו, השרים מתנהלים לאיטם כשכל הזמן שבעולם עומד לרשותם, אך לבלעם הדרך אצה, אין הוא מסוגל להמתין מלקלל את ישראל, לפיכך הוא מאיץ באתונו שתגביר את מהירותה, גדולה שנאה שמקלקלת את השורה. ולכן התורה אומרת "ויחר אף אלקים כי הולך הוא" – הוא לבדו בלי מלווים, כל המלווים נשארו הרחק מאחור מאחר שלא הצליחו להדביק את את אתונו של בלעם שאצה רצה לקלל את ישראל.


וזאת היתה הסיבה לחרון אף של הקב"ה: אם על עצם ההליכה קיבל בלעם רשות, אך על הלהיטות היתרה מעולם לא קיבל אישור... ומפרטת התורה זאת במפורש "ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו", מלאך ה' מתייצב לפניו כי הוא רוכב לבדו ללא המלווים.


ובכך גם מבואר המשך הפסוקים, שלאחר מכן אומר בלעם אל מלאך ה' "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי", אם אין אתה מסכים להליכתי - אשוב אל ביתי, ועל כך עונה לו מלאך ה': "לך עם האנשים" - לא באתי לבטל את עצם הליכתך- עליה קיבלת היתר מראש, אך כאשר תלך, "לך עם האנשים" ואל תמהר יותר מהם, את הלהיטות היתרה צריך אתה לכבוש. ולכך ממשיכה התורה ומספרת "וילך בלעם עם שרי בלק", שאמנם שוב לא זירז בלעם את אתונו אלא הלך צעד בצעד עם שרי בלק.