"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"


כדי להבין את עומק כוונת הפסוק, נקדים לבאר מדוע ניתנה התורה לישראל דווקא בהיותם במדבר ולא לאחר שנכנסו לארץ ישראל.


והנה, לימוד התורה הוא עסק הדורש שלוות הנפש וכובד ראש מיוחדים הנמצאים רק בהיות האדם שוכן בביתו ולא חסר לו מאומה, אך כאשר האדם נמצא בדרך והוא גולה ממקום למקום, אין לו את הישוב הדעת הנצרך כדי להבין את עומק דברי התורה. ולכן דווקא במקום זה קיבלו כלל ישראל את התורה, שבכך הם הכריזו קבל עם ועולם שעל אף כל הקשיים הם לומדים את התורה במסירות נפש.


כעת נוכל להבין את כוונת הכתוב, שבלעם משבח את ישראל באמרו: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב", מה טובים הם האהלים הארעיים שבנה יעקב לעצמו במדבר, שאף באותם אהלי ארעי הוא נוהג מנהג "משכנות ישראל", כאילו הוא כבר נמצא במשכן הקבוע שלו ואין דבר הטורד אותו מללמוד.


כך גם ניתן לפרש את דברי שלמה המלך בשיר השירים: "מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים בַּת־נָדִ֑יב חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ כְּמ֣וֹ חֲלָאִ֔ים", מה יפה היא ההליכה שהלכו כלל ישראל במדבר, שחרף כל טרדותיהם הם עסקו בתורה בעודם בדרך. ותורה כזו נקראת 'תורת נדבה', שעל אף שיכלו לפטור את עצמם מן הלימוד ע"י שיאמרו שאין להם כרגע את הישוב הדעת המתאים, בכל זאת נדבה רוחם אותם לעסוק בתורה, ועל כך הם זכו לתואר "בַּת נָדִ֑יב".


וממשיך הכתוב ואומר: "חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ", התורה שלמדתם במדבר (ראה סוכה מט, ב) "כְּמ֣וֹ חֲלָאִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י אׇמָּֽן", הרי היא כתכשיטים מופלאים העשויים בידי אומן לקישוט נפשכם. ולזה התכוון דוד המלך ע"ה באמרו "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'" (תהילים קיט, א), אשרי האנשים שהשלמות שלהם מתבטאת בדרך, ע"י כך שהם עוסקים בתורת ה' גם בהיותם מטלטלים בדרכים ממקום למקום כי כך הם מוכיחים את מסירותם לתורה הקדושה.