אמרו חז״ל כי יצר הרע מניח אומות העולם ומתגרה בישראל, ובתלמידי חכמים יותר מכולם.
העיר על כך מהר״ל: ״וזה ההפרש שיש בין ישראל ובין אומות העולם. כי ישראל מצד שהם בשלימות, רק יצר-הרע מתגרה בהם ומביא אותם אל הרע, ואין הרע (הטבוע בעצמיותם) מגרה בהם. אבל האומות, הם בעצמם בחסרון ודבק בעצם שלהם, ואינו רק במקרה בשביל יצר-הרע. ומצד זה ימשכו עצמם לגמרי אל הרע, שהם פחותים ורעים, והרע להם טבעי. ונמצא כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם בלא גירוי.
וחזר על זה שם בפרק מט: ״היה מצדיק ישעיה את ישראל, ואמר אף שהם חוטאים מצד המקרה, מכל מקום עצם ישראל הם טובים. כי הצורה בישראל צורה אלוהית ולכך אין חטא בהם מצד עצמם, רק מצד המקרה״.
וכדברי הראי"ה קוק: מתוך שהפנימיות של היצר הרע הישראלי הוא תוכן קדוש, ותבערת אש קודש רוממה ואידיאלית אלהית, הכרח הוא שלבושיו הצואים שהוא לבוש, כדי להוציא על ידם את התפקיד של משקל הרצון וחופש הבחירה, שהוא תכלית העולם ועלייתו האישית והכללית של האדם, הם יותר גרועים, יותר מנוולים ומוסרחים, מאותם הלבושים של שאר אומה ולשון.
כי הגריל לעשות, שמניח אומות-העולם ומתגרה בישראל. אם היה אותו הסרחון היצרי שבישראל מונח באומות-העולם, היו כבר כלים מן העולם, ולא היה שום שכלול של עולם מוצא יסוד להבנות כלל.
ולולא היה אותו הסרחון העז שביצר הישראלי בעולם, היה הרצון האצילי מתגבר בהם, עד שלא היה כל תוכן אנושי המשכלל את חופש הרצון ומסדר חיים בחיריים בעולם, ניכר בהם כלל. וזהו עומק היסוד של הרשעה העמוקה שנפל בה בישראל בעת קלקלתו. והכתוב צווח ואומר ׳ותצדקי את אחותיך, סדום ושומרון, בכל תועבותיך.
ובכל זאת אין כל פגיעה רעה זו כי אם בשטח החיצון של התכונה הנפשית. וסופו שהוא עצמו, ע״י עיבודו והשתנותו, בהעברת סרחונו וחדלונו השלילי, מתהפך לאור קודש, לשלהבת אש מקודשת בטוהר עליון, בגבורה קדושה ועזיזה, שאין למצוא לה דוגמא בכל שדרת היקום, עד שגם מלאכי מעלה תמהים על זה: "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל", "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". וקדושי עליון מציצים בגבורה זו, ואוהבים את האומה בכל חום שלהבתיה״.
