"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן"


"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ"; תנו רבנן: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה", פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה (שהיתה ראויה להכתב היכן שמפורשים המסעות, בפרשת במדבר). רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. (שבת קטו). הגמרא שם בהמשך מגיעה למסקנה שלפי דעתו של רבי (הסובר שפסוקים אלו הם ספר בפני עצמו), התורה מתחלקת לשבעה ספרים ולא לחמישה כפי שמקובל, יש לבאר, שהטעם שנחלק הספר תורה לשבעה ספרים, הוא כדי ללמדנו את חשיבות לימוד התורה.


בארץ ישראל ישבו בעבר שבעה אומות גוים, והקב"ה ברחמיו נתן לנו את הארץ, בתנאי שנעסוק בתמורה לכך בתורה הקדושה, שיש בה שבעה ספרים כנגד אותם שבעה אומות. ולכך רמז דוד המלך ע"ה באמרו: "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ" (תהלים קה), סיבת נתינת ארצות גוים היא כדי שישמרו חוקיו של השם יתברך. על פי זה נוכל גם להבין למה ה"סימניות" שבהם התורה מגלה לנו שפרשה זו היא ספר בפני עצמו, נעשו דווקא מן האותיות נ'. הפרשה מתחילה באות ו' –"ויהי בנסוע", וכאשר נצרף אל האות ו' את שתי אותיות הנו"ן שנכתבו לפני ואחרי הפרשה הרי לנו 'נון'. ובכך נלמד שאת ארץ ישראל ירשו ע"י מי שלאביו קורים נון, הוא יהושע בן נון-מנחיל הארץ. ולזה רמז יעקב אבינו באמרו "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית סה, טז). כלומר, כלל ישראל יהיו בקרב הארץ הקדושה ע"י מי שאביו נקרא דג-נון בלשון ארמית.


על אותו תנא שחלק על רבי, וסבר שהסימניות באו לומר שאין זה מקומה של הפרשה- מקשה הגמרא, מדוע אם כן באמת לא כתבה התורה את הפסוקים הללו במקומם, בפרשת במדבר? ומתרצת הגמרא, הסיבה שנכתבה הפרשה במקום הזה בדווקא, היא כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה. שבפסוקים שלפני כן נאמר: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (י, לג) ודרשו על כך במדרש שבני ישראל עזבו בחפזון את הר ה' שבו ניתנה התורה כתינוק הבורח מבית הספר, ומאסו בתורה - הרי פורענות ראשונה. ומיד לאחר פרשת "ויהי בנסוע" נאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (יא,א) וכדי להפסיק בין שתי הפורעניות נכתבה פרשת ויהי בנסוע הארון ביניהם, ע"כ דברי הגמ'.


לכאורה הדברים תמוהים הם למתבונן, לאיזה צורך יש להפסיק בין הפורענות לפורענות? מה יקרה אם יכתבו שתי פורעניות ביחד? והקושיה מתחזקת ביתר שאת כאשר אנו מסתכלים בפסוקים הבאים בפרשה, שמיד לאחר פרשת המתאוננים נאמר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה... וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" ובהמשך מפרטת התורה: "וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע" (שם, י), וזוהי לכאורה פורענות שלישית, ומכל מקום לא נעשה הפסק בין פורענות המתאוננים לפורענות זו, הרי שאין צורך להפריד בין הפורענויות, ומדוע אם כן היו צריכים להפריד בין פורענות ראשונה לשניה? על מנת לישב קושיות אלו, נראה לומר, שהתורה באה לרמז לנו בכך, ששתי הפורענויות האחרונות באו בעקבות הפורענות הראשונה. מאחר שמאסו את דבר ה' בעזבם את הר סיני, הגיעו עד כדי כך שהתאוננו על מעשי ה' ושקעו בתאוות העולם. אך כל זמן שלא עזבו את התורה - התורה הגנה עליהם ושמרה אותם מללכת אחר שרירות לבם. ולכן עשתה התורה הפסק בפרשה שאין מקומה כאן, כדי שע"י שינוי זה נשים לב ל'מסר שמסתתר' מאחורי סמיכות הדברים, וכפי שבארנו. בזאת ניתן להבין מדוע נענשו דווקא באש ובבשר, שהמתאוננים נשרפו באש והמתאווים מתו בעוד הבשר בין שיניהם. לפי שהתורה נמשלה לאש ונמשלה ג"כ לבשר, ואילו היו עוסקים בתורה ואליה היו מתאווים, ולא לבשר הגשמי- היו ניצולים מכל פורענות.