לכאורה, היה צריך להכתב "כי תבוא מלחמה" או "כי תהיה מלחמה", שהפסוק מדבר על המלחמה שתתרחש מעצמה ומדוע ננקט לשון "כי תבואו" דמשמעותו שהעם יעורר מלחמה.
ואפילו אם נאמר שכוונת הכתוב באמת לדבר על מצב שעם ישראל הוא זה שיזם את המלחמה - עדין היה צריך להכתב "כי תבואו למלחמה" או "כי תעשו מלחמה" וכדומה. אך "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה" הוא לשון שאינו עולה בקנה אחד עם כללי הדקדוק.
כדי להבין את עומק כוונת הכתוב, עלינו להקדים ולהתבונן בברכותיו של יצחק אבינו ע"ה ליעקב ועשיו. יצחק מברך את עשיו "על חרבך תחיה" וליעקב הוא אומר: "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו" ודרשו רבותינו: 'בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשיו' ולכאורה, היה צריך להכתב 'בזמן שהקול קול יעקב אין החרב חרבו של עשיו' שהרי זו היתה ברכתו של יעקב לעשיו, "עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה". קושיה זו ניתן לישב על פי משל מופלא המובא במדרש;
עגלה מלאה קרדומות לטושות עברה ביער, ראו עצי היער את גודל כלי המשחית ונרעדו מאד, שחו אחד לשני: הקיץ הקץ על היער, כי מי יוכל להתמודד עם להבים משוננים שכאלו. אמרה להם אלה זקנה אחת: אל דאגה, כל זמן שלא יבגוד בנו אחד מעצי היער להיות לבית יד לקרדומות האלו, אין הם יכולים לשלוט בנו, כי הקרדום ללא בית יד שלו - חסר כח הוא, ע"כ דברי המדרש.
לפי זה נוכל לפרש את דברי יצחק אבינו, שכך אמר ליעקב: אמנם חרבו של עשיו תשאר גם כאשר יעסוק יעקב בתורה, אבל הידים - הבית-יד של החרב וכמו כן גם ידו של עשיו עצמו אשר רוצה לאחוז בחרב - לא יתקיימו, כך שהחרב תשאר ללא שימוש.
ולכן כפל יצחק את דבריו, בזמן שהקול-קול יעקב, כלומר שיעקב משמיע את קולו פעמיים, שהוא לומד את התורה שבכתב והתורה שבעל פה, אין הידים ידי עשיו כלומר שחסרים לעשיו שתי הידים, הבית של החרב וידו שלו המחזיקה בחרב.
כעת נוכל להבין מדוע כתבה התורה את הלשון "כִי תָבֹאוּ" ולא "כי תעשו מלחמה" או "כי תהיה מלחמה", ללמדנו שאת המלחמה מביא העם על עצמו ע"י הרפיון בעסק התורה, שכיון שאין שהקול קול יעקב - הידים ידי עשיו רח"ל.
אמנם עדין לא התישב לנו מדוע לא נכתב "כי תבואו למלחמה" שתהיה-לכך משמעות גם על פי פשוטו של מקרא. וכדי להבין זאת נצטרך להקדים הקדמה נוספת, וכדלקמן. כתבנו לעיל שכאשר אין הקול קולו של יעקב אז הידים ידי עשיו. ברם, האם שייך שלא יהיה נשמע קולו של יעקב? הלא הקב"ה הבטיחנו שלא תשכח התורה מפי זרענו עד עולם אלא שכוונת יצחק אבינו היתה שקולו של יעקב צריך להשמע בקביעות ולא זעיר פה ולא זעיר שם, והבטחת הבורא שלא תשכח התורה, והיא שרק לא יפסיקו ללמד כלל.
(וכשישנם כאלו המתקרבים אל התורה) אך עדין יתכן שהלימוד יהיה לימוד ארעי בלי קביעות והתמדה, ולכן התורה נמשלה ללחם, כמו שדרשו חז"ל מהפסוק "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי" - שאת הלחם אוכלים בקביעות ולשובע, ולא מעט ובדרך ארעי. והנה אם נהפך את האותיות לחם תצא המילה מלח, שהיא ההפך מן הלחם. את המלח אוכלים מעט, כי אם ישימו מלח רב בתוך התבשיל אין אדם יכול לאוכלו. וכן אוכלים את המלח שלא לשובע אלא בתערובת תבשילים אחרים.
וכך היא גם הנהגת התורה, שכאשר מקיימים את רצון הבורא ממשילים את התורה ללחם הנאכל לשובע ובקביעות, אך כאשר מקימים רצונו יתברך ממשילים כביכול את התורה למלח הנאכל שלא על השובע ומעט מעט.
