"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ"


ובכך פירש באהל יעקב שם את דברי הפסוק "מלווה ה' חונן דל" (משלי יט, יז);


שהגם שהוצאות של שבת ויום טוב אינם מן המניין, ועליהם הבטיח הקב"ה "לוו עלי ואני פורע" (ביצה טוב, ב);


כל זה לא אמור אלא אם האדם מוציא את ההוצאות לכבוד השבת, אך כאשר דואג האדם לכבוד עצמו, ולאחר מכן הוא מבקש שהקב"ה – אביו העשיר – יכסה לו את ההוצאות, האב כביכול יעשה עצמו כלא נרמז ולא יפרע את חובותיו.


והאופן בו נוכל לדעת האם פיזר האדם את מעותיו לכבוד השבת או לכבוד עצמו, הוא ע"י שנראה אם הוא דואג שגם לאחיו האביון יהיה כדי סיפוקו בשבת, שאם הוא מכניס עניים לתוך ביתו ומאכילם ומשקם כדי שגם הם יענגו את השבת – בידוע הוא שלכבוד השבת הוא דורש, ולכן מגיע לו החזר על כל ההוצאות שלו; אך אם הוא דואג רק לעצמו – אין הקב"ה פורע את חובותיו.


וזוהי אם כן כוונת הכתוב "מלווה ה'" – מי יכול להקרא מלוה ה', שיוכל להיות סמוך ובטוח שהקב"ה יפרע לו את ההלואה? "חונן דל" – המפרנס גם את הדל בשבת ולא דואג רק לעצמו, ע"כ דברי האהל יעקב, ודברי פי חכם – חן.


במשל הזה ניתן להשתמש גם בעניינינו, במצות שביתת הארץ התורה מצוה את בני ישראל לשבות הן מזריעת השדות והן מבצירת הכרמים: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לא תִזְמר".


והנה, למניעת זריעת השדה קיימת גם סיבה הגיונית, ששדה שזורעים אותה שנה אחרי שנה בלי לתת לה מנוחה, היא נעשית כחושה והפירות שלה כבר לא יהיו כל כך משובחים, אך למניעת בצירת הכרם לא קיימת שום סיבה הגיונית, את שמיטת הכרמים אנו מקיימים לשם שמים ממש, בלי שום כוונות רווח.


ולאור משלו של האהל יעקב נאמר, שאדם שמקיים רק את מצות שמיטת השדה – לא מגיע לו שיתברך בברכת הכתוב "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים" (כה, כא), שהרי בזה שלא שמר גם על מצות שמיטת הכרם הוא מגלה את דעתו שלא לכבוד שמים הוא דורש אלא לצורכו, ששדהו לא תכחש.


אך אם הוא נמנע גם מבצירת הכרמים, בכך הוא מוכיח שכל מעשיו היו לשם אביו שמים ולא לצרכו, ועל כן זכאי הוא שתתברך תבואתו.


וזוהי כוונת הכתוב: "כִּי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם" – למעשה, אומר הקב"ה, אין סיבה הגיונית גם לשמיטת השדות, שהרי את הקרקע אני נותן לכם בכל שנה מחדש ('נותן' לשון הווה, ולא לשון עבר), ואם כן בכל שנה נחשב השדה לשדה חדש שמעולם לא עבדו בו, ולא קיימת מציאות שיהיה כחוש מחמת ריבוי הזריעות, ובכל זאת: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" – גזירת מלך היא, בלי סיבה, שעלינו להשבית את הקרקע בשנה השביעית, "לה'" – לשם ה', גם כשאין סיבה לדבר.


וכיצד יהיה ניכר הדבר שאותו אדם שומר שמיטה לשם שמים? שמא הוא עושה זאת כדי שלא יוכחש השדה, שאינו מאמין בדברי התורה שבכל שנה נכנס כח מחודש לקרקעות ארץ ישראל – הראיה לכך תהיה בזה שמקיים את המשך דברי הפסוק: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" – שתי שביתות יהיו לארץ, שביתת כרמים ושביתת שדות, ובכך יווכח לעין כל שהשמיטה היא "שבת לה'" – שלמניעת בצירת הכרמים, בוודאי שלא קיימת סיבה הגיונית, ובהכרח שהמקיים זאת עושה לשם שמים. ומפרטת התורה ביתר ביאור מה אותם שני שביתות: "שָׂדְךָ לא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לא תִזְמר" – שביתת הכרם ושביתת השדה.