top of page

המתחבר לצדיק וחכם


בן הא-הא אומר: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כו). נראה לי בסייעתא דשמיא הצדיק נקרא "בן הא-הא", כי ידוע דחלק הנפשיות שבאדם - הן נפש, הן רוח, הן נשמה - מוכרח שיש בו חמישה חלקים שהם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (שהם בחינת שם הוי"ה עם קוצו של יוד שהם: כתר, חכמה, בינה, תפארת, מלכות). וזהו בחלק הנפשיות. וכנגדן בחלק הגופניות יש חמישה חושים. וכתב בקהילות יעקב ז"ל:


חוש הראות הוא סוד כתר, שהוא בחינת יחידה; וחוש הטעם הוא סוד חכמה, שהוא בחינת חיה; וחוש הריח הוא סוד בינה, שהוא בחינת נשמה; וחוש המשוש הוא סוד תפארת, שהוא בחינת רוח; וחוש השמע הוא סוד מלכות, שהוא בחינת נפש. נמצא באדם יש חמישה חלקים בנפשו וחמישה כנגדן בגופו. הצדיק הוא שלם בחמישה אלו, וחמישה אלו אינו חסר בהם כלום. אך הרשע, בין אלו ובין אלו, פגומים, וכאילו אין בו לא מאלה ולא מאלה. לכן הצדיק נקרא "בן הא-הא" כי מספר הא הוא חמישה, רמז לחמישה הנפשיים וחמישה הגופניים שהם שלמים אתו. וכדי לנחם עצמו כשרואה דוחק בעולם הזה וצער גדול אומר "לפום צערא אגרא", ואם כן זה הצער הוא לטובה. וכמאמר נחום איש גם-זו על כל צער שרואה אומר: "גם זו לטובה". ועוד נראה לי, בסייעתא דשמיא, הטעם שהצדיק נקרא "בן הא-הא" כי ידוע התורה נתנה מן עולם הבינה, לכן התחילה האות‏ ב' שהיא בינה, והיא סוד הא ראשונה שבשם הוי"ה ברוך הוא.


ולכן עשרת הדברות היו כתובים חמש וחמש; וכן כל התורה כולה חמישה ספרים. ואיתא באותיות דרבי עקיבא וזה לשונו: מה נשתנה אות הא מכל האותיות שבה נתנה תורה לישראל? מפני שכל האותיות כשאדם מוציאן מפיו הוא מרגיש בהן בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו. אבל אות הא אינו מקבל טומאה מפני כשהאדם מוציאו מפיו אינו מרגיש בו, לא בשפתיו ולא בלשונו, ואין מוציא בה טיפת רוק מפיו. עד כאן לשונו, יעין שם. והנה אות הה, המילוי שלה הוא גם-כן אות ה' כמו הפשוט שלה. וידוע דהמילוי נחשב ולד של הפשוט, כי נולד ממנו ונגרר אחריו. ולכך התורה שבכתב נחלקה לחמישה ספרים שהם מספר ה', לרמוז - כמו שאות ה' היא יוצאה טהורה מפיו של אדם, שאין מוציא בה רוק מפיו - כן התורה היא טהורה ואינה מקבלת טומאה. ולכן בעל-קרי קורא בדברי תורה ואינו חושש, וכד' חזיה רבי יהודה לאותו תלמיד דהוי מגמגם וקורא אמר לה: 'פתח פיך ותקרא, דאין דברי תורה מקבלים טומאה', דכתיב "הלוא כה דברי כאש נאם ה'" מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אין מקבלים טומאה. ולכך נרמזה במספר אות ה', להורות על זה שהיא טהורה ואינה מקבלת טומאה.

והנה מילוי אות הה שהוא תולדה של הפשוט הוא גם כן אות ה', להורות שגם תורה שבכתב היא דוגמת אות ה', דהתולדה שלה שהם דברים היוצאים ונולדים ממנה שהם תורה שבעל-פה, וכל חידושי תורה שהאדם מחדש בה גם-כן אין מקבלים טומאה. ואפילו חידוש שהאדם מחדשו מדעתו – עם כל זה, מאחר שהוליד אותו מן התורה עצמה - נעשה כתורה עצמה, שיהיה גם הוא דוגמת אות ה' שאינה מקבלת טומאה. ולכן חכם הצדיק שעוסק בתורה ומוליד ממנה חידושים, נקרא "בן הא-הא", שיש בידו תורה העיקרית שהיא דוגמת אות ה', וגם יש בידו חידושי תורה הנולדים מן התורה, שגם אלו הם דוגמת אות ה'.


נמצא, גם חידושים הנולדים מן התורה, הם יהיו כמו התורה עצמה שאין מקבלים טומאה; דהכי קיימא לן היוצא מן הטהור - טהור (בכורות ה:). מה שאין כן ההולך אחר הפילוסופיה הכפרנית, כיון שהיא יוצאה מטומאה - כל חידוש שמוליד ממנה הוא גם-כן חלק טמא, דהכי קיימא לן: כל היוצא מן הטמא - טמא (שם). ולא עוד, אלא גם אם יש בה תערובת מדברים טובים, אל תאמר: אלמד דבר הטוב המעורב בה בלבד! אלא הרחק גם מדברים טובים שבה, כי כיון שנתערבו ונתחברו עמה, נעשו כמוה; והלומד אותם, מביא רעה לנפשו. וכך אומרים לדבורה: לא מעוקצך ולא מדובשך.

ודוגמא לזה מצינו בהלכות איסור והיתר בביצה של תרנגולת טרפה דאסורה, ואף-על-גב דאין הטרפות בביצה, והאי לחודה קאי והאי לחודה קאי - עם כל זה, מאחר שגדלה ביצה זו בתוך מעי הטרפה, גם היא נעשית טרפה ונאסרה. והנה מלבד המוסר שיהיה האדם למד מדין זה לעניין הפילוסופיה הכפרנית, עוד זה יהיה מוסר לאדם שהוא גדל עם רשעים גמורים ומתחבר עמהם, שסופו להיות גם הוא רשע כמותם. ולהפך, ההולך את חכמים - יחכם (משלי יג). ולכן שנה לנו התנא בפרק זה (משנה כב): מה בין תלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום לתלמידיו של בלעם הרשע וכו' – ללמדך המתחבר לצדיק וחכם כאברהם אבינו עליו השלום, גם הוא יזכה לטוב כמוהו; והמתחבר לאדם רשע כבלעם הרשע, גם הוא ירד לבור-שחת כמוהו. וזה כלל גדול ביסוד העבודה, והדברים נמשכין בארכה במוסר השכל.

Commenti


bottom of page