א. מה משמיענו בזה שלקח את הגמלים "מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו", וכי שייך להעלות על דעתנו שלקח גמלים אחרים?
ב. יש לדקדק כפל הלשון "וַיֵּלֶךְ".
ג. לשון "וַיָּקָם" נראה מיותר, שהרי אם הלך בוודאי שהוא קם, שכל הליכה כוללת עמה קימה מן המצב הקודם, ולמה הוצרך הכתוב להזכיר זאת.
ונראה לפרש, כי כידוע הליכת אליעזר עבד אברהם היתה כרוכה בכמה וכמה נסים שנעשו לו, החל בקפיצת הדרך וכלה במילוי שליחותו באופן מהיר ועל טבעי. אולם היה ברור לאליעזר כי כל הנסים שיתרחשו אינם בזכות עצמו, כי אם בזכות אדונו אברהם אבינו ע"ה, אשר זכויותיו של הצדיק נתלוו עמו בדרך. עם זאת, הבין העבד כי הסגולה הטמונה בהליכתו היא רק בתנאי שתהיה זו "הליכה של מצוה". אי לכך, היה על אליעזר לחפש דרך כל שהיא, שעל ידה יוכל להגדיר את משמעות היציאה לדרך כמעשה גדול שאכן ראוי להתלוות לה זכויות. לשם כך החליט לצאת לדרכו הארוכה בהליכה רגלית, ולא ברכיבה על גבי גמלים; שינוי זה שהוא מעל ומעבר לחיובו כעבד, נוסך בדרכו משמעות של מעלה ומצוה.
והפסוק מפרט היטב עד כמה השתדל אליעזר להרבות זכויות תוך כדי שליחותו הגדולה: 'ויקח... מגמלי אדוניו' – לא לקח את הגמלים הפשוטים, כי אם את היקרים והחשובים שבגמלים, אלה השייכים לאדונו בעצמו, דווקא אותם בחר לקחת כדי להראות את עושרו וחשיבותו של אברהם. מצד שני, למרות שלוקח איתו גמלים נוחים ונעימים למסע הדרך, מכל מקום – 'וילך' – לא רכב עליהם, אלא הולך הוא ברגליו כדי להעלות את שליחותו לדרגת מצוה.
'וכל טוב אדוניו בידו' – הוא זכות תורה ומעשים טובים של אברהם אבינו, שליוו אותו בדרכו לשומרו ולהגן עליו; או אז : "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ" 'קימה' זו לדרכו היתה באמת רבת משמעות, היא זו שנסכה רוח של מצוה בתוך ההליכה. ואכן, בסמוך ל'קימה' זו מתרחש מיד נס קפיצת הדרך, כנאמר: 'וילך אל ארם נהריים אל עיר נחור...' לשון "וַיָּקָם" יובן גם על פי המבואר בזוהר הקדוש (פרשת וישלח קנח), שאף על פי שהיה אליעזר מבני כנען – שעליהם נאמר (בפרשת נח) "ארור כנען" – אולם מחמת היותו שליח נאמן, נאמר עליו "בא ברוך ה'" (כד, לא) מעתה יבואר לשון "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ", לומר ש'קם' ממצבו הטבעי, שהינו ארור ומקולל מעצם הווייתו, אך הליכת המצוה נסכה בו ברכה, והיא זו אשר השפיעה עליו שפע ברכה.
