"וַיִּיצֶר ה' אלֹהים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאדָמָה"
לכאורה הדבר תמוה, הלא בריאת העולם הייתה מטובו יתברך, כיצד אם כן אפשר לטעון שכביכול יצר ה' בעולם דבר שאינו טוב חס ושלום עד כדי לומר ש'נוח לו לאדם שלא נברא'?! הנראה בזה, כי אין פירושה של מחלוקת זו אם באמת יש מטרה טובה בבריאת האדם או לא, ח"ו. כי בודאי המטרה הטובה אשר לשמה נברא האדם בנפש ובגוף היא שיעמול בתורה ויקיים מצוות, ועל ידי זה יזכה לשכר עולם הבא הנצחי ולתחיית המתים בסוף כל הדורות. אלא הדיון הוא אם 'נוח' לו לאדם שנברא מאחר שבכדי לזכות לכל הטובה הנצחית הזו, על האדם להשקיע עמל גדול בלימוד התורה ובקיום המצוות, ולזכך עצמו באופנים שונים, עד כדי כך שחז"ל דרשו את הדרגה הנכונה והמושלמת בעמל וביגיעה בתורה, על פי הפסוק 'אדם כי ימות באהל' - 'אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה', היינו במי שמשליך מעצמו כל עניני העולם הזה ומשקיע את כל מהותו וכל כולו באוהלה של תורה.
נמצא כי למעשה יש כאן מאבק בלתי פוסק בין חלק הנפש שבאדם לבין חלק הגוף והחומר שבו. הנפש יודעת כי מצב זה של ייסורים וקשיים הוא המצב המוביל לתיקונה ושלמותה- וכאשר היא מתבוננת בזה חזור והתבונן, שמחה היא בזה, בעבור שבדרך זו תוכל להשיג שכר טוב ועונג נצחי בעולם הבא. לעומת זאת החלק החומרי שבאדם מתקשה להשלים עם מציאות הסבל והעמל הסובבים את החיים עלי אדמות. הרי את תגמולו לפרי עמלו הוא יקבל רק אחרי תחיית המתים הנראית כ"כ רחוקה מן העין, ולכן לא תועיל לו הידיעה אודות השכר המיועד והמקווה. כגוף השבוי באופן טבעי בידי הרצונות של מילוי מיידי של תאוותיו השונות, היה מעדיף שלא להיברא כלל. אולם מצב זה משתנה לפי כל אדם, כי הצדיקים האמיתיים אשר זכו לזכך גם את החלק החומרי שבהם, בוודאי מוכנים לסבול את הקשיים העכשויים- כולל קושי ההמתנה והציפייה- על מנת לקבל את שכרם לעתיד לבוא. לא כן האנשים הפשוטים, הם מעדיפים לוותר על עצם בריאתם רק כדי לא להתמודד עם הקשיים הניצבים בפניהם במשך חייהם עלי אדמות.על פי דרך זו נוכל לבאר את מהות המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל: איך רוב בני האדם מתייחסים אל מציאות בריאתם? האם שואפים הם לדרגת הצדיקים, ומוכנים לעמול ולסבול בעולם הזה כדי לזכות בחיי נצח - כדעת בית הלל, או שהחלק החומרי עומד כתריס בפני הנפש, ומונעת הימנה את הרצון להבראות - כדעת בית שמאי. לבסוף נמנו וגמרו, שמבחינת האדם נוח לו שלא יברא מאשר יברא ויראה את כל הצער והייסורים העוברים על הנבראים. ומסיימת הגמרא: ועכשיו שנברא - יפשפש במעשיו.
מאחר שכבר נברא בעולם הזה, וכבר קשה לו ממילא, מדוע אפוא יתרשל עתה בעבודת הבורא, עד שעלול להפסיד את שני העולמות: חייו עלי אדמות יהיו קשים ביותר, שהרי בידיו הוא מאבד את הדרך להתמודד עם קשיי החיים, ומצד שני, גם לא יזכה ח"ו בשכר הצפון לצדיקים. על כן, מן הנכון שיפשפש במעשיו. שיעבוד את בוראו ויקיים רצונו כמאמר התנא במסכת אבות: "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים בפני רצונך", ובכך נוח לו בעולם הזה. המתבונן באופן תמידי בכל זה, ומקיים את התורה כראוי, יזכה לכל הטוב המובטח לצדיקים לעתיד לבוא, כמאמר הנביא ישעיהו (סד, ג): "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו".
