"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"


חכמינו ז"ל טרחו לבאר היכן הם רמוזים דברי התוכחה אשר משה דיבר אל בני ישראל לפני מותו. ובמדרש דרשו (דברים- רבה א,ו): "ואלה הדברים - מה הדבורה הזו דבשה מתוק ועוקצה מר, כך הם דברי תורה...".


היו איפה בדבריו של משה רבינו ע"ה גם 'דבש' וגם 'עוקץ'. דרכו של משה רבינו בתוכחתו, דומה לאותו משל נפלא שמשלו חז"ל לגבי מלחמת עמלק: משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס אחד, וכלב קשור בפתח הפרדס, והמלך יושב בעליותיו, צופה ומביט כל מה בפרדס, נכנס אוהבו של המלך לגנוב מן הפרדס, ושיסה בו את הכלב וקרע את בגדיו. אמר המלך: אם אני אומר לאוהבי למה נכנסת לתוך הפרדס? הרי אני מגלה את פניו! אלא הריני אומר לו: הראית אותו כלב שוטה איך קרע את בגדיך?... (פרקי – דרבי אליעזר מג).


כך גם היה הענין בתוכחה זו, משה לא רצה להוכיח את ישראל בגלוי אודות החטאים שעשו, ולכן הזכיר להם את "המדבר"- הוא המקום הנורא, שבו עשה הקב"ה לישראל טובה גדולה, בירידת המן מדי יום ביומו, זאת לאחר שהתלוננו על מחסור האוכל במדבר.


הווי אומר, הדברים משתמעים בשתי פנים: המדבר מזכיר להם מצד אחד ריבוי טובה - דבש: ומצד שני את חטאם שחטא בדבור - עוקץ. גם הזכיר להם את "הערבה"-הכוונה לישיבתם בשיטים, מלאי שפע משללם הגדול של סיחון ועוג, אך הדברים מתכוונים גם ל"עוקץ" המייסר חטאם של בני ישראל אשר זנו עם בנות מדין ומואב, למרות השפע הגדול שזכו אליו, ובכוונה הזכיר את 'השיטים' בלשון "ערבה", שיש בה גם לשון 'עריבות' - ביחס לישיבתם דשנים ורעננים ושבעים מטובה, ואולם יש בה גם לשון 'תערובת' - כרמז על עוון הזנות.


זה היה הדבש והעוקץ. אף בשאר המקומות המרמזים להם על חטאיהם היה בהם גם דבש וגם עוקץ: הוא מזכיר להם את הטובה הגדולה בקריעת ים סוף, ואת ביזת הים שלקחו, אך מצד שני הם נזכרים בחטאם הגדול 'וימרו על ים בים סוף'. הדגיש להם "מול סוף" ולא "ים סוף"- 'מול' נובע מלשון "מילה" שפירושו 'קריעה' - להזכיר את קריעת-הים ולקיחת הביזה, ופירושו גם "מילין" מלשון דיבור- להזכיר את 'וימרו על הים'.


הדברים מתאימים לפירושו של הגאון מהר"ם שיף ז"ל על הפסוק 'הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא' (ויקרא יט,יז): אל תוכיח את החוטא בעצמו באופן שאתה מביישו, תוכיח אדם צדיק, "עמיתך" שלא חטא מעולם, בדרך-אגב ישמע גם החוטא את התוכחה, והדברים יפעלו עליו מאליהם מבלי שיתבייש;


בסוג תוכחה כזו נרוויח 'ולא תשא עליו חטא'- לא נבייש את הזולת. אף משה רבינו, דיבר' אל כל ישראל'. מרוב חכמתו נשמר שלא להביא את החוטאים לידי בושה וכלימה, והזכיר את החטאים הכלליים בדרך רמז וחכמה, כאשר לא כולם חטאו בכל החטאים, כי בכל חטא שהזכיר חטאו רק חלק משבטי ישראל. אך הוא העמיד את כולם והוכיחם ביחד. על התוכחה הזאת נאמר במדרש (דברים רבה א,ב): זהו שאמר 'מוכיח אדם אחריי חן ימצא, ממחליק לשון' (משלי כח כג) וביאורו, משה רבינו ע"ה ראש המוכיחים, מלמדנו בסגנון דבריו: 'מוכיח אדם אחרי' - מי שמקפיד להוכיח בצורה שהחוטא שומע את התוכחה רק בדרך-אגב ,הנה זה 'חן ימצא'. וכך יקיים מצוות התוכחה כהוגן, מבלי לבייש שום אדם.