"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ"


דרש רב עוירא, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתוב בתורתך "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ".


אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי בתורה "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה (ברכות כ’) הרי שהדקדוק והחומרה בהלכות ברכת המזון - לברך גם בשיעור כזית וכביצה, עומדת לזכותם של ישראל, עד שזכאים המה שהקב"ה ישא אליהם פניו!


אולם יש לתת טעם מדוע כה גדולה כוחה של חומרת חכמים זו יותר מכל שאר החומרות שהוסיפו רבותינו ז"ל על חיובי התורה. ונבאר מזאת, כי חומרה זו יותר מתייחדת בכך שהיא מונעת מאתנו תשובה ניצחת לתביעתו של עשו, על הנאת ישראל מן העולם הזה, הכיצד?


עשו עומד ותובע מיעקב מדוע גוזל מחלקו, הלא יצחק אבינו חולק את ברכותיו לשנים, לעשיו נתן את העולם הזה, וליעקב נתן את העולם הבא, ואם כן אין לישראל שום חלק בעולם החומרני.


על טענה זו יכולנו לכאורה להשיב בפשטות: אנחנו לוקחים מן העולם הזה רק כדי "קיום הנפש" בלבד!


אבל מול תשובה זאת, יקום עשו ויבדוק האם באמת איננו לוקחים שום "מותרות" יתר על מה שאנו מוכרחים כדי קיום נפשנו. אך על כך גם יכולנו להשיב: נצטווינו בתורה "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ", כלומר הקב"ה נתן לנו רשות לשבוע, באופן שלא נצטרך לצמצם באכילה מועטה בלבד, "וְשָׂבָעְתָּ" מתכוון גם על המותרות, שוב נסתתמו טענותיו של עשו.