צריך לדעת אומרו "וְהָיָה" מה יהיה, אם השמירה שהוא אומר בסמוך, לא היה צריך לכתוב אלא "עקב תשמעון ושמר", ומה צורך בתיבת "וְהָיָה"?
עוד צריך לדעת אומרו "עֵקֶב" ולא אמר 'אם תשמעון' כדרך אומרו (ויקרא כ''ו ג') "אִם בְּחֻקֹּתַי"?
ורבותינו ז''ל דרשו (תנחומא) 'אם מצות שהאדם דש בעקביו תשמעון', וזה דרך דרש, ויתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ' מ''ב) אין "וְהָיָה" אלא שמחה;
והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשות אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה' בין מצות לא תעשה בין מצות עשה עליו אמר שלמה (קהלת ב') "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה";
והוא אומרו 'והיה שמחה תהיה לך עקב תשמעון' פירוש "עֵקֶב" הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חז''ל בלשון זה בלשון המשנה (סוטה מ''ט:) 'בעקבות משיחא' וכו' כי בגמר זמן ביאתו יקרא 'עקבות', כמו כן אמר "עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם" אז הוא זמן השמחה וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח וכמאמר חסידי ישראל (חובת הלבבות שער הפרישות פ''ד) שהפרוש 'אבלו בלבו וצהלתו בפניו', כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך, וכפי זה שיעור "עֵקֶב" הוא סוף שמיעת כל המשפטים.
עוד נתכוון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו לא יאמין בצדקות מעשיו על דרך אומרו (איוב ט''ו) "הֵן בקדשו לֹא יַאֲמִין".
עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יור''ד סי' שפ''ד). עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י''ט) "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב";
והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ''ד) 'מצוה גוררת מצוה' וכו' ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה.
עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר (ח''ג רי''ג) וז''ל "דלית חדוותא קמי קב''ה כשעתא דישראל משתדלי באורייתא", והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא עולם - וכשהוא שמח כל העולם בשמחה וששון עקב תשמעון וגו', ורמז בתיבת "עֵקֶב" מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות ואז ישכיל לשמוע בלימודים, והוא אומרו "תִּשְׁמְעוּן" גם בכנוי לנשמעים לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה.
