top of page

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"


פסוק זה פותח את נבואת התוכחה החמורה שהשמיע משה רבינו ע"ה לבני ישראל. אנו מבחינים כי משה פונה בדבריו אל ה"שמים" ואל "הארץ", אולם יש הבדל ביניהם:


הדיבורים הישירים נאמרים אל "השמים" - 'האזינו השמים ואדברה', והארץ רק שומעת את דברי משה אל השמים, כשדבריו נשמעים לה ממילא - 'ותשמע הארץ אמרי פי'.


עלינו להסיק מכאן, עצה נבונה בדרכי התוכחה והמוסר, כיצד נצליח שדברינו יהיו נשמעים ונקלטים בקרב החניכים או מי שזקוקים להוכיחו. לעולם לא נכוון את דברינו ישירות אל האיש הנידון שאליו אנו מתכוונים. אדם זה לא ירצה לעולם לקבל את דברינו, ואדרבא- יוסיף שנאה על שנאתו. ועל זה נאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי).


בבואנו להוכיח את הזולת, לא נדבר אליו, אלא אל איש אחר- חכם - שהוא נקי מכל החסרונות שאנו עוסקים בהן, כך יש סיכוי שה'שומע מן הצד', הנגוע בחסרונות הללו, יאזין ויתבונן בדברים שהוא שומע כעת בחלל האויר, ויקבלם באהבה: 'הוכח לחכם'- את דבריך תשמיע לחכם, אבל בפני ה'לץ',ואז 'ויאהבך'- גם הלץ יהיה נשמע לדברי התוכחה.


מעתה, מה הם מסמלים 'השמים ו'הארץ'? 'האזינו השמים' אלו החכמים, אנשי מעלה, המכונים בשם "השמים" מאחר שכל חייהם עסוקים הם במלאכת שמים. אליהם אפנה בתוכחה – 'ואדברה', אבוא אל החכמים והצדיקים בדיבורי תוכחה קשים. ומדוע אני פונה אל החכמים, אל השמים הטהורים? 'ותשמע הארץ' כדי שהאנשים החומריים- הנקראים על שם הארץ, שכל מאווייהם רק בענייני הארץ (כלשון חכמינו "עם הארץ"), ישמעו את 'אמרי פי'. מאחר שאינני מוכיח אותם במישרין, ה'דיבורים' הקשים יהפכו לגביהם כ'אמירה' בשפה רכה ונעימה.

bottom of page