משה רבינו ע"ה נקט לשון האזנה על השמים ולשון שמיעה על הארץ, ואילו ישעיה אמר להיפך: "שמעו שמים והאזיני ארץ". לפי שלשון האזנה נופל על הקרוב, ולשון שמיעה על הרחוק, והיות ואמונתו של משה רבינו בשמים, לכן אמר האזינו לשמים, כמדבר לאדם הקרוב אליו, וכלפי הארץ אמר שתשמע, כדבר העומד מרחוק. ואילו ישעיה שהארץ היתה קרובה אליו יותר אמר 'האזיני ארץ' (מדרש תנחומא ב'). אולם יש להבין מה שייכות יש לשמים וארץ לתוכחה שמוכיחים את האנשים בענין חטאים ועוונות?
והענין יבואר על פי המסופר בתלמוד: 'אמר לו אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין. כיצד? גוף אומר: נשמה חטאה, כי מיום שפירשה הנשמה ממני, הריני מוטל כאבן דומם. נשמה אומרת: הגוף חטא, כי מיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כציפור.
אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס נאה והיו בו תאנים נאות, והושיב בפרדס שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא, אמר החיגר לסומא: תאנים נאות אני רואה בפרדס, הרכיבני על שכמך ונביאם לאוכלם. רכב חיגר על הסומא והביאום ואכלום.
לימים בא בעל הפרדס, אמר להם: היכן התאנים הנאות? אמר לו הסומא: וכי יש לי עיניים לראות? והחיגר אמר לו: וכי יש לי רגליים ללכת? מה עשה - הרכיב את החיגר על גבי הסומא ודן את שניהם יחד.
והנמשל, אומר רבי לאנטונינוס, הקדוש ברוך הוא מביא את הנשמה וזורקה בתוך הגוף ודן את שניהם יחד, שנאמר: "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" - זו הנשמה, "וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ" - זה הגוף (סנהדרין צא:). נמצא ש"שמים" הם כינוי לנשמה, ו"ארץ" הוא כנוי לגוף, לכן שייכם הכתוב לענין תוכחה של עוונות וחטאים
