"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט"


נפרש בזה את הפסוק כמוסר-השכל לאלפנו בינה וללמדנו דרך חיים ומוסר: גם האדם שזכה להיות עשיר בתורה ובמצוות, לא יתגאה במעשיו ותורתו – העשיר לא ירבה!


לחילופין, אף אם הוא דל ברכושו הרוחני, בנוגע לעסק התורה והמצוות, אל ימעיט את עצמו ואת סגולת נפשו. לא יהלך אחר מחשבות הבל - שמקורן מתחבולותיו של היצר הערמומי - לומר "מה אני ומה חיי", ריקם אנוכי, וממילא לא אוכל להשיג בכוחותיי הדלים את דרכי התורה והמצוה, הבה אתענג לפחות בתענוגי העולם הזה, ולמה לי כל הטרחה לצבור עוד כמה זכויות דלות, שממילא לא יהיה שוות בעולם הבא.


לא! "והדל לא ימעיט"! על כל אדם להאמין, כי לפי מצבו, תכונתו, אופיו ורמת הבנתו, הרי הוא מסוגל להרקיע שחקים, ולהגביה את עצמו דרגה אחר דרגה וייקרא "צדיק גמור"! אוי לו אם יתרשל מדברים שבקדושה מחמת מחשבות ההבל.


פסוק זה מרחיק אותנו משתי הקצוות, מצד הגאווה המתרברבת ומצד השפלות הגרועה. אלא פעמים על האדם להקטין ולהמעיט את ערך עצמו, ולפעמים להפיך. בסדר האלף-בית באות לפני אותיות "לב" - אותיות א"ך (אות כ' לפני אות ל', ואות א' לפני אות ב'), ואחרי ה"לב" באות האותיות ג"ם (אחרי ל' באה מ', ואחרי ב' באה ג).


מלת "אך" משמעותה כלשון 'מיעוט', לעומתה מלת "גם" מבטאת לשון ריבוי. להורות כיצד להנהיג את ליבנו: ופעמים ייתן את לבו לצד ה'אך' שבו- כלומר ישפיל וימעיט עצמו, ופעמים עליו לשים לב לצד ה'גם' שלידו - יחזק את עצמו עד שירבה את ערכו בעיני עצמו.