הקב"ה מבטיח למקיימי מצוותיו לשלם להם שכר כגמולם הטוב. עם זאת ידועים דברי חז"ל (קידושין, לט) כי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" - בעולם-הזה אין קבלת שכר על קיום המצוות. אלא: היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם!.
לכאורה מתעוררת מיד קושיה, הלא נצטווינו בתורה: 'ביומו תתן שכרו', המעביד חייב לשלם את שכר הפועל באותו יום, ללא שום דיחוי, והיאך דוחה כביכול השי"ת מאתנו את תשלום שכר המצוות?
אכן התירוץ טמון בפסק שנפסק להלכה (שו"ע חושן-משפט שלט, א), אשר אדם השוכר פועלים ע"י שליח, אינו מחויב במצוות "ביומו תתן שכרו". אם כן, מאחר שעם ישראל קיבלו עליהם את התורה והמצוות ע"י משה רבינו, שליח ה', שוב אין כאן גדר של איסור "הלנת שכר".
אמנם לפי האמור, כל זה נכון ביחס לכל תרי"ג המצוות, אולם ישנם שני ציוויים שיצאו מן הכלל - אלה הם שתי הדברות הראשונות מעשרת הדברות: 'אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך אלהים אחרים' - אותן שמעו ישראל "מפי הגבורה", מפי הקב"ה עצמו. הכוונה היא למצוות האמונה, ואיסור עבודה-זרה.
ולאמור לעיל, במצוות מיוחדות אלו שוב תקף הכלל שאין מלינים עליו את השכר, ובהכרח שעליהם אנו זוכים לקבל את השכר המובטח גם בעולם-הזה.
דבר זה מרומז בפסוק שלפנינו: "אַל-תִּירָא אַבְרָם" כיצד יהיו זרעך מתקיימים בעולם-הזה, למרות שלא יקבלו כאן שכר המצוות, אך "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" - הדיבור הראשון מצוות 'אנכי ה' אלקיך' מגן לך, מכוח קיום דיברות אלו שנאמרו על ידי מפי הגבורה, "שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" - על כך יקבלו שכרם בעולם-הזה, ולא סתם שכר, אלא 'הרבה מאוד'.
