"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה"


נבוא לפרש בס"ד דמצינו שברא הקב"ה באדם שני מקומות למשכן השכל והבינה והם המוח והלב, אך לדבור ברא לו מקום אחד שהוא הפה, והניחו באמצע בין המוח ובין הלב, ללמדך שהאדם קודם שיוציא הדבור מפיו ישגיח וידקדק עליו בשכל שבמוחו אם זה הדבור ראוי להוציאו מפיו;


ואם הוא יש לו יכולת לקיים את הדבור הזה, ואז יוציא הדבור מפיו כשיראה שהוא ראוי להוציאו ויש לו יכולת לקיימו, ואחר שהוציאו מפיו לא יעשה הסח הדעת ממנו אלא ישגיח עליו בבינה אשר בלבו להביאו לידי קיום שיקיימנו בפועל;


ולכך ברא מקום לבינה תחת מקום הפה והוא הלב שעומד בגוף אחר הפה, ולפי זה הנדר שיוציא האדם מפיו צריך שיהיה לו התחלה מן המוח, שהוא עומד למעלה מן הפה שישכיל עליו בשכל שבמוחו אם יש לו יכולת לקיימו ואז אח"כ יוציא הנדר בדבור שבפיו, מה שאין כן אם התחלת הנדר תהיה מן הדבור דוקא בלתי שיקדים להביאו בשכל ומחשבה שבמוחו, הנה זה אפשר שיידור דבר שאי אפשר לקיימו והיה בו חטא;


וזה שכתוב "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה" וכו' הנה זה הנדר או האיסר לא יחל דברו, לא יהיה לו התחלה מן הדבור שבפה אלא צריך שתהיה לו התחלה מן השכל שהוא עומד במוח שהוא למעלה מן הדבור, ואז זה בטוח ככל היוצא מפיו יעשה מאחר שעושה הבחנה תחלה על הנדר או האיסר בשכלו ואז יראה אם לא יוכל לקיים - ימנע ולא ידור או ישבע או יאסור דבר עליו.


ובאופן אחר נבוא לפרש בס"ד ואקדים תחלה לפרש בס"ד הפסוק "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" דיש לשאול והלא כל אדם שפתיו פתוחים, והמשורר ע"ה בעצמו בעת שאמר דברים אלו שפתיו פתוחים ומוציא בהם הדברים האלה, ואם כן מאי מבקש מאת ה' שיפתח שפתיו?


ופרשתי בס"ד הכונה שיש אדם שואל צרכיו בפיו תחנה ואח"כ נותן לו הקב"ה בקשתו מן השמים, ויש שאינו צריך לשאל בפיו אלא מתקיים בו מה שאמר הכתוב "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" שעושה לו הקב"ה צרכיו קודם שישאל ויבקש עליהם;


וההפרש שיש בין זה לזה הוא דאותו שצריך לשאל תחלה, הנה הוא יושב ומצפה אחר תפלתו אמתי תגיע לו בקשתו אך הבנאדם אינו מצטער לצפות, כי קודם שיתעורר נשאל על צרכיו כבר ניתן לו כל הצריך לו, גם עוד ההפרש שזה שהוא צריך לשאל על צרכיו, הנה פתיחת פיו ושפתיו בדבר התפלה והשאלה היא תהיה מעצמו שהוא פותח שפתיו לשאל כדי להשיג בקשתו בצרכיו, אך הבנאדם הוא אינו פותח פיו ושפתיו נשאל, כי הקב"ה נותן לו קודם שישאל ורק הוא אחר שיתן לו הקב"ה צרכיו הוא פותח פיו ושפתיו להודות להשי"ת על השפע והטובה שנתן לו, על כן פתיחת שפתיו תתייחס להשי"ת שהוא סיבב פתיחה זו על ידי שהקדים לתת לו הטוב אשר הוא מוכרח עתה להודות להשי"ת עליו.


ועל זה שאל דוד המלך ע"ה "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח" פירוש תתנהג עמי כאותם צדיקים שתתן להם צרכיהם קודם שישאלו בפיהם שאז אין אני פותח שפתי מעצמי אלא פתיחת שפתי תהיה מתייחסת אליך, דהיינו ע"י שאתה מקדים לתת לי צרכי אז שפתי נפתחים לשבח ולהודות לך כי פי יגיד תהלתיך בלבד על הטובה שנתת לי, ואין צריך פי להגיד בקשה ושאלה בעבור צרכי כי זה אתה הקדמת לתתם לי.


והנה ידוע שהקב"ה מדתו מדה כנגד מדה, ולכן לא יזכה האדם שיהיה נכבד לפני הקב"ה שלא יצטרך לבקש צרכיו בפיו שאז הוא צריך להצטער בתוחלת שיהיה מצפה אחר תפלתו - אמתי יגיע לו הדבר אשר בקש, אלא אם כן הוא מכבד הדיבור של פיו שאינו מוציא מפיו דבר לבטלה שלא יביאנו לידי קיום, אלא נזהר לקיים כל מוצא שפתיו, הנה זה דוקא זוכה להתכבד בפיו ושפתיו בכבוד הנזכר שלא יצטרך לשאל בפיו כלום ולא יצטרך לצפות על בקשתו, אלא טרם שישאל יתן לו הקב"ה צרכיו. וזה שאמר "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", רוצה-לומר אם ירצה להיות מאותם הגדולים שלא יצטרך להיות מצפה על דברו בתפלה ובקשה, ד"יַחֵל" הוא לשון צפוי, הנה הוא צריך להזהר תמיד בכל היוצא מפיו יעשה ואז מדה כנגד מדה יכבדהו הקב"ה בדבר זה שלא יצטרך לצפות על דברו שמבקש בו צרכיו, כי קודם שידבר יתן לו הקב"ה כל צרכו.