"וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר"


אחד המדרשים עומד על כך שבדברי פרעה ליוסף, בהם הוא מספר לו את דבר החלומות, קיים הבדל סגנוני שאיננו סימטרי, בין מה שהוא אומר על שבע הפרות הטובות, לבין מה שהוא אומר על שבע הפרות הרעות. על הראשונות מספר פרעה ואומר: "וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת" (מא, יח), ואילו על השניות הוא אומר: "עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן" (מא, יט), ללא התוספת 'מן היאור';


ועל כך שואל המדרש: 'למה כן? ללמדך שחילק פרעה הרשע כבוד לאלוהיו, הזכיר שמו על הטובה וכיסהו על הרעה'; פרעה המאמין במעמדו בפני אלוהיו חולק לו כבוד, ולכן לגבי הפרות המסמלות את השפע והשובע מזכיר הוא את היאור, מה שאין הוא עושה בהקשר לתיאורים המבטאים רעה וחוסר שלמות.


התנהגות זו מצביעה על דרכם של מאמינים רבים בקירבנו, הנוהגים גם הם להשתמש בביטוי 'בעזרת-השם' אך ורק על הטוב, ולעולם לא יאמרו זאת חלילה על דבר רע, אף על פי שהכל מבינים ויודעים יפה מאוד, כי הטובות והרעות כאחת, עד כמה שעולה בידינו להבחין ביניהן בבירור, מאת ה' הן; והמדרש עצמו מוסיף: 'ומכאן אתה דן קל וחומר כלפי המקום, שצריך להזכיר שמו (של ה') על הטובה ולא על הרעה'.


בעניין תוכן חלום פרעה והניסוחים הניתנים בלשון המקרא לתוכן זה, ראוי שנתעכב על דיוק לשוני מעניין מאוד עליו עומד אחד הפרשנים המאוחרים, בן המאה ה-18, ר' חיים בן עטר בעל "אור-החיים". הרב שהוא כידוע יוצא צפון-מערב אפריקה, עלה לירושלים ובה חיבר את פירושו לתורה הרווי כולו דעות והשקפות קבליות עם הרבה יסודות מיסטיים. פרשן זה המדייק בלשון הכתוב, מסביר כיצד מתוך סיפור פרעה את חלומו, יכול היה יוסף להכיר את משמעותו האמיתית.


פרעה חולם: "וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת", ומבנה לשוני זה מעורר את תשומת לבו של הרב, וכך הוא אומר: 'היה לו לומר: 'ופרעה חולם והנה שבע פרות עולות מן היאור', כי מן הראוי להזכיר העולה ואחר-כך המקום שעולה משם; אולי שיכוון לומר כי כל הווייתן היתה מן היאור, ולזה הקדים את המהווה ואחר כך המתהווה ממנו'... משמע לא הפרות הן כאן הגורם הפעיל אלא היאור, והרב מוסיף להסביר: 'ולזה אילו היה אומר 'והנה שבע פרות עולות מן היאור' יכול היה להיות נשמע כי הפרות עברו דרך היאור ועלו ממנו, ולא מן היאור נמצאו, לזה אמר: "מן היאור עולות שבע פרות" לומר שממנו נמצאו, והוא שפתר יוסף שהן שבע שני-שובע ושבע שני-רעב, ושניהם מתהווים מהיאור עצמו, אם יעלה (על גדותיו) או לא יעלה, ולזה ראה בחלום כי הפרות הווייתן היתה מהיאור'.


"וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר"; פשט הפסוק אינו אלא להודיענו כי פרעה עמד על שפת היאור, כגון באומרנו 'עיר היושבת על נהר פלוני', וכוונת ביטוי זה היא לומר לנו שהעיר בנויה על שפת הנהר;


אולם משמעותו המילולית של הפסוק במקומה עומדת, ואנו קוראים 'עמידה על היאור'. כאן באה הפרשנות המדרשית, ומזווגת את חלום-היאור של פרעה עם חלום הסולם של יעקב, ועומדת מחד על הצד השווה שבהם, וביותר מכך על הצד המבדיל ביניהם, ואומרת על כך משהו הנוקב ויורד עד תהום האמונה: 'רשעים מתקיימים על אלוהיהם, שנאמר: "וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (מא, א), אבל צדיקים - אלוהיהם מתקיים עליהם, שנאמר: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר" (כח, יג).


פסוק אחרון זה נאמר על יעקב-אבינו בחלום הסולם, וגם כאן הביטוי "נצב עליו" פירושו לפי הפשט ניצב על הסולם, אולם היות והפסוק מתחיל ב-"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה", לכן המדרש מפרש את "והנה ה' ניצב עליו", במשמעות ניצב לא על הסולם, כי אם על יעקב.


נשאלת השאלה מה משמעות ניסוחים נועזים אלה של המדרש, על כך ש'רשעים מתקיימים על אלוהיהם, לעומת הצדיקים שאלוהיהם מתקיים עליהם'?


קיים גם הנוסח: 'הצדיקים מקיימים שכינה עליהם', וניסוחים אלה כולם מבטאים את הניגוד לדתיות של פרעה, שאלוהיו אינו אלוהים אלא באשר פרעה מפיק ממנו תועלת. בדבריהם אלה התכוונו חז"ל בעלי המדרש להצביע על שתי תפיסות מנוגדות של אנשים מאמינים, לגבי מעמדם בפני אלוהים.


לכאורה פרעה וגם יעקב המייצגים במדרש את דמויות הרשע והצדיק, מכירים במעמדו של האדם בפני אלוהים, ושניהם אף עובדים אותו. אולם קיים הבדל תהומי בין דתיותו של הרשע לבין זו של הצדיק. בתפיסתו של פרעה הרשע, אלוהים הוא הכלי, האמצעי לקידום האינטרסים שלו, למעמדו ולקיומו הוא, ומשמעות אמונתו היא, שאלוהיו מהווה הבסיס לקיומו, הוי אומר האל למען האדם;


ואם נתרגם את המושג המיתולוגי 'אלוהי מצרים' למשמעותו הריאלית, הוי אומר הנילוס המקיים ומפרנס את מצרים, ולכן פרעה רואה את עצמו כ'עומד על היאור'; ולמה סוגד הוא ליאור כאלוהיו? משום שאלוהיו זה הוא הספק של כל צרכיו, והוא משרת אותו כשליט ממלכת מצרים האדירה, ומאפשר את קיומם. נמצא כי פרעה מלך-מצרים עובד את אלוהיו, משום שכאמור אלוהיו עובד אותו, ואמונתו הדתית של פרעה מתבטאת בכך, שהוא אף משכים בבוקר ומודה לאלוהיו על מה שהוא עושה למענו, והוא מקווה שאלוהיו יוסיף לפעול למענו.


היפוכו של דבר הוא האדם הצדיק, שאינו דורש כי אלוהיו ישא אותו ויספק צרכיו, אלא הוא מקבל על עצמו לעבוד את אלוהיו, ובמובן זה ניתן לומר על הצדיק, שהוא נושא את אלוהיו עליו, ונמצא כי אלוהיו מתקיים עליו. וזהו ההבדל הגדול והעמוק ביותר בין שני מישורי האמונה הדתית, המכונים במסורת היהדות בכינויים 'לשמה' ו'שלא לשמה', הוי אומר האמונה בה' בגלל מה שהאדם מאמין או מקווה ושואף להשיג מכוח אותה אמונה, לעומת האמונה בה' מבחינת אלהותו, ללא כל תנאי וציפייה שאלוהים יפעל למענו, ישא אותו ויעניק לו, הוי אומר אמונה מבחינת המשימה שמעמד זה מטיל עליו, או בניסוח המדרשי 'להיות הצדיקים נושאי האלוהים'.