"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם... לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"

מבואר אפוא כי ה'מן' שימש גם כניסיון האם הולכים בני ישראל בדרך התורה או לא. אולם כבר עמדו רבים על מדוכה זו, במה מתבטא הניסיון הזה, ואיך שייך ניסיון בלחם השמים, לעניין התורה?

ופירש בזה מוהר"ר יהונתן אייבשיץ ב'יערות דבש', על פי המבואר במסכת אבות: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן... ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך".

ובמהר"ם שיף ביאר את אריכות לשון התנא 'ואם אתה עושה כן', הדגשה זו באה להורות כי עיקר המעלה של אוכלי פת במלח וכו' היא דווקא למי שמצד מצבו הכלכלי מסוגל לאכול מעדנים ולישון על מיטות מהודרות, אלא שמרצונו הטוב עוזב הוא את התענוגים האלה בשביל חביבות עסק התורה, ואז נאה לומר לו 'אשריך וטוב לך'.

אולם מי שאוכל פת במלח ומים במשורה מחמת שהוא עני ואין ידו משגת ליותר מזה, אין מעשיו מוכיחים עליו שום מעלה כי אכן מחבב הוא את התורה כהוגן.

מאחר והלחם של המן היו בו כל הטעמים, כמבואר בחז"ל - היה אפשר לראות על כל אדם ואדם עד כמה הוא מחבב את התורה ועוזב את כל התענוגים האחרים: מי שרצה לאחוז בדרכה של תורה היה טועם בו רק "פת במלח", אבל שאר בני אדם היו טועמים בו כל מטעמים שבעולם.

ובזה יתיישב גם מאמר הקב"ה 'הנני ממטיר לכם לחם מן המשמים' - והלא כל הטעמים היו בו, ומדוע קרא לו למן "לחם". אלא שכאמור, הקב"ה המטיר על הארץ "לחם", ובזה היה טעמו הבסיסי. פת במלח ('לחם' אותיות מל"ח) אלא שהדבר עודנו תלוי ברצונם של האוכלים, בעלי דרכה של תורה היו באמת רוצים לטעום בו פת במלח, מה שאין כאן שאר האנשים.

ואכן משום כך שימש לחם המן "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"- ראה הקב"ה מי בישראל אוחז דרכה של תורה שהוא "פת במלח תאכל", או שאינו אוחז דרכה של תורה, וחפץ הוא לטעון כל המטעמים אשר 'תאווה האדם מרצונו'.