"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"


ודוקא משום שזו תכלית האדם בעולמו להתנתק מאמונת המקרה ולהאמין בהשגחה, והדבר נעשה ע''י התפילה, לכך דוקא על התפילה רבו האוייבים אצל האדם לבלבלו ולהניאו ממנה, כי דוקא על ידה מתבצעת תכלית האדם בהיותו מזכיר לעצמו את אמונת אין עוד מלבדו, וזה בהיותו עומד בתפילה לפני ה' ותולה את עיניו וצרכיו אל ה' שיושיעו.


חשבתי, לְמה אנו דומים בהתרשלות מלקיחת האושר הגדול הנקרא ''תפילה''? לאדם בן עשירים הלוקה במחלת השכחה [כמצוי היום הרבה בדורנו רחמנא ליצלן], ושוכח הוא שיש לו אב שיכול ליתן לו ממון כפי הצריך לו, וכשנצרך הוא לדבר מה ממשמש בכיסו ורואה שאין לו כסף כדי לקנות את הצטרכותו, ושוכח הוא למי עליו לפנות, הלא הוא אביו שחי עמו ומצוי לעוזרו, ובכן מהלך הוא בין האנשים ומבקש מהם צדקה וחסד שיעזרו לו ויסעדוהו לקנות אוכל ומזון. נגש אליו חבירו ואומר לו: יודע אתה שיש לך אב רחמן שמוכן לעזור לך בכל לבו? עונה לו בן העשיר: באמת מודה אני לך שהזכרתני והצלתני מבושה של קיבוץ נדבה. למחרת שוב חוזר הדבר על עצמו, שוכח בן העשיר מאביו ומקבץ נדבות, ושוב מזכירו רעהו על אביו וכן הלאה.


כן אנחנו, אמנם מאמינים בני מאמינים אנו, אלא שכח ההרגל משכיח מאתנו את הנכס היקר הנמצא תחת ידינו, ובכל פעם הולכים אנו לקבץ נדבות ולבקש ישועה מבשר ודם, שוכחים אנו שיש לנו אב רחמן מצוי אצלנו תמיד, ובכל פעם יש באפשרותנו לבקש ממנו כל צרכינו.


ובמשל נוסף יש להמשיל את מצבנו, לילד שגדל ועדיין אינו מזהה את אביו, והלא כל צפיית האב מבנו כשהוא תינוק וחסר דעה, אימתי יגדל זה התינוק ויכיר את אביו ויקרא לו בשם: אבא! ויבין שיש לו אבא המוכן לעזור לו. כמה אכזבת האב כשבנו גדל בשנים ולא גדל בשכלו, ולא עלינו מגלה האב שבנו אינו מזהה את אביו. ומה עוד יגדל כאבו של האב, כאשר בנו מתנכר ומתכחש לאביו ואינו חפץ להכירו, ומעדיף הוא ללכת לבורות נשברים אשר לא יכילו מים, וגם אם כן יכילו המים, אלו הם המים שאביו מספק לשלוחים להועיל לבנו, ובנו מתנכר להיודע שאלו מים של אביו הם, והולך הוא ומודה לשליחים ולא לאביו שמספק באמת את כל השפע.


ולמעשה רבותינו כבר ניסחו לנו בנוסח התפילה מגוון גדול של בקשות כל צרכינו, אלא מה שיצרנו הרע עובד בחכמה, וכה מעשיו: כשנמצא האדם בברכת ''רפאנו'', מטרידו היצר הרע על פרנסתו שהינו בדוחק, ומעלה לו עצות בתפילה לעשות כך וכך, וכשהוא בברכת ''ברכנו'' שזה זמן בקשת הפרנסה, מטרידו לחשוב על חולה שיש לו בביתו או על חוליו שלו עצמו ומבלבלו כדי שלא יכווין, ואילו היה האדם קצת חכם היה אומר לעצמו למה בברכת ''רפאנו'' אני נזכר בבעיות פרנסה, הלא על בעיות פרנסתי אמתין מלחשוב עליהם עד ברכת ''ברכנו'' הסמוכה. וכמו כן יאמר לעצמו: למה אני נזכר בצורך הרפואה בברכת ''ברכנו'', הלא יש לי הזדמנות לחשוב עליה בברכת ''רפאנו'' ולבקש שם עליה. ויכול האדם בעצם להכניס את כל המחשבות הטורדות אותו כרפואה, פרנסה, גאולה, הצלה מאוייביו וכו', לחשוב על כולם בתפילת שמונה עשרה, אלא רק שיחשוב על כל דבר בברכתו המתאימה לו ושם יבקש רחמים מבעל הרחמים שירחם עליו.


איזה אושר יכול להיות לאדם יותר מכך שיש לו את האפשרות לשוחח עם בוראו - מלך מלכי המלכים, בכל עת ובכל שעה, וכמו שמובא בספר ''חובת התלמידים'': ''האם יש לך אוהב ורע כאביך שבשמים... ומי יבין את הגיון לבך ומי ירפא את נפשך כמוהו יתברך, הקשב לדברי, הסתר עצמך בחדר מיוחד, אם אפשר לך ואם לאו - הסב פניך אל הקיר, וצייר במחשבתך שאתה עומד לפני כסא כבודו יתברך, ואתה שופך לפניו את לבך בשיח לתפילה כפי שעולה על לבך בכל לשון שאתה שומע''.